יש מה לחפש

את הרשימה הזאת צריך לפתוח במילים הפשוטות: זהו אחד מספרי המקור הלא רבים הראוי להיקרא ספרות. רומן ריאליסטי לגמרי, שבמרכזו עומדות שתי משפחות והיחסים שבין הורים לילדיהם, בעלים לנשותיהם, ובין גברים לנשים בכלל. אלא שהרומן המאוד קריא והמאוד לא יומרני הזה, מצליח לעשות שני דברים: להרחיב את היריעה, באמצעות הסיפור והדמויות, אל חתך רחב מאוד של החברה הישראלית העכשווית, ובעיקר "לעבות" את הטקסט ולעשותו רב־רובדי. רוב ספרי המקור, ובעיקר מה שקרוי ספרות נשים - על אף שדברי חוטאים באי תקינות פוליטית - מסתכמים ב"מה שכתוב‭:"‬ אתה מעביר עמודים בלי להשתהות או לחפש משהו שמעבר למלים הכתובות. והנה, הספר הזה מעורר כל זמן הקריאה צורך לחפש קישורים שמתחת לפני השטח, לעקוב אחר המרקם המטפורי, הסמלים והתקבולות, לקרוא בין השורות. זוהי כתיבה עשירה, דחוסה במשמעויות, חכמה ובנוסף לזה גם הומוריסטית.

במרכז הרומן עומד יונתן, גבר ישראלי ממוצע, לא ממש מגובש, המחפש את דרכו. הוא נשוי למירה, ונדמה לו שהיא אינה מאפשרת לו את האיזון שלו הוא מייחל (האירוניה היא שיונתן הוא רואה חשבון ועיסוקו בעריכת מאזנים‭.(‬ היציאה מאיזון מובאת לקיצוניות על ידי מחלת נפש, שבה לוקה בעלילה המקבילה, יהודית, דודתו של יונתן. אודי, בנה, נעלם אחרי השירות הצבאי, ודמותו מכניסה בדלת האחורית את הכיבוש ואת הפצעים בנשמות החיילים. אודי אינו מסוגל לחלוק את מה שחווה שם ואת אבלו על חברו הטוב שנהרג.

חיפושיהן של הדמויות אחר ישועות למיניהן - כגון הניואייג׳יות, מכוני הכושר והטיפוח, סמים, שתייה ואורגיות - מחפים על הריקות שבחייהם. הטיפוסים והדמויות, שהסופר מצליח להחיותם במחי יד, הם לכאורה אנשים "מאוזנים‭,"‬ הנמנים עם המעמד "הנכון‭,"‬ אך תיאורם אירוני וכואב: "ספרות שתנסה לתאר את המשפחה האשכנזית בארץ על שלל מנהגיה ה׳רגילים׳ וה׳נורמליים׳ כשיגעון רווי פצעים וצלקות" (עמ׳ ‭.(152‬

אין עם מי לדבר 

התפצלויותיה של העלילה מובילות גם לאזורי שוליים של ההוויה הישראלית, למשל לתחנה המרכזית הישנה בתל־אביב, שבה נוצר קשר מוזר בין אודי לעובד זר ולערבי פלסטיני, המתווך בין החייל הכובש למשפחה הפלסטינית שבה שלט. במה שקשור ל"פוליטיקה" ננקטת אירוניה במיטבה: "אין עם מי לדבר‭...‬ ובתור שמאלני אני אומר את זה" (עמ׳ ‭;(164‬ רק קלישאות מסוג זה מפיקות הדמויות, כי אזל כבר מלאי המלים, והדבר הממשי היחיד הוא מה שקרה לאודי בעקבות הכיבוש.

לשונו של הרומן מרנינה בפני עצמה. מי שקרא את "סוף דבר" ליעקב שבתאי ייזכר במשפטים הארוכים, אך הזורמים בטבעיות מוחלטת, בדיאלוגים האותנטיים הקצרצרים, בפיתוח המדויק של הדימויים. למשל, פיתוח דימוי מעוז הבורגנות החוסכת: "אבא שלו ראה בחיסכון יצור כמעט חי, שיש להיניק, לטפח, לפנק ולהזין באופן יומיומי, ומובן שמצב רוחו היה קשור באופן הכרחי למידת ההתפתחות של היצור‭...‬ בזבוז הכסף, כלומר, הרעבת היצור החי, נתפס בעיניו כגרימת סבל בל־יתואר, שלא לומר עוול" (עמ׳ ‭.(163‬

פתחנו בכך שזהו רומן שיש בו "עוד‭,"‬ שיש מה לחפש. ואכן הקישורים הם עדינים ורבי משמעות. למשל, החזרה על זיכרון ארגז הקפיצה לרוחק בעתות של חשש מכישלון, או הפאזל שקשה כל כך לצרף את חלקיו. הסמל המרכזי הוא הדופק: הדופק של העובר שבבטנה של מירה, שיפעם או לא יפעם. מירה ויונתן נושאים כל אחד מורשת גנטית שונה, ויונתן חושש שמירה (הלא מקובעת, שאמה הייתה חולת נפש) תפר את האיזון המהוסס ותאיים על "הנורמליות" שמייצגת משפחתו. האם יוכלו להתאחד למשהו משותף, שיפעם כדופק אחד? ומעבר לכך: האם תוכלנה הדמויות השונות למצוא את דופק החיים שלהן עצמן? והחברה הישראלית, על סבך פלגיה, הכיבוש, תחושת הריקות והיעדר המשמעות - תצליח למוצאו?

הספר מעולה. סופרים וסופרות צצים ונעלמים, ורק מעטים מתקבעים בעומק התודעה. כל שנותר הוא לצפות לספרים נוספים מעוררי תקווה, כמו ספר זה.

• מתוך מוסף הספרות של "ידיעות אחרונות"