איננו

מחוץ לדלת האחורית של הבר שלנו, 'הסטיל' - ליד הצפרדע של הזבל, במקום שבדרך כלל מקיאים, משתינים ומעשנים ג'וינטים - שמעתי בפעם הראשונה שמסיקה נעלם. בעצם עוד לא דיברנו אז במונחים של נעלם: פשוט עמדנו שם, כמה חברים, והזכרנו את זה שכבר לא שמענו ממנו כמה זמן.

בשבעת החודשים שרן שהה בארה"ב הוא היה מתקשר אלינו כל יום. מין נוהל כזה. הלקוח האחרון מתנדנד החוצה, מישהו מרים את האורות וכולם משפשפים את העיניים, מורידים שוט אחרון ומחכים שהטלפון יצלצל. הוא צלצל הרבה, בעיקר אחרי שהוא הפסיק עם המובינג בסן דייגו והתחיל לקרוע את 3,959 הקילומטרים של החוף־לחוף הכי דרומי ביבשת - כביש 10. על הכביש הזה הוא התכוון להתעשר מלמכור תכשיטים לחנויות.

מפה לשם הבנו שההורים של רן חשבו שאולי הוא לא מתקשר בגלל סופות הטורנדו המטורפות שפקדו את טקסס באותו מאי של שנת 2003. ארליך, אחד החברים שהיה באותו זמן בניו יורק, ניסה להשיג אותו. אבל כלום. בינתיים כבר התחלנו להרגיש שמשהו לא בסדר, ולמרות הדאגה המשכנו בהכנות למסיבת יום העצמאות בסטיל כאילו שום דבר. גברים, יעני.

בינתיים אבא של רן, שמעון, טחן טלפונים לארה"ב. מחברת הסלולר האמריקאית הודיעו לו שלא נרשמו שיחות יוצאות מהטלפון של רן בימים האחרונים. עם חברת האשראי זה היה קצת יותר קשה, אבל בסוף הם הסכימו למסור לו מידע: רק לפני חצי שעה נמשך כסף מהכרטיס של רן. לרגע היה נדמה שאולי הכל בעצם בסדר, אבל אז התברר שמה־2 ועד ה־9 במאי נמשכו מהחשבון של רן 5,000 דולר. שמעון הודיע לנציגות של האף.בי.איי בארץ שהבן שלו נעדר.

40 בעקבות אחד

חלק מהחבר'ה סיפרו על טרמפיסט שנסע וישן עם רן ברכב, והתלבטו אם להגיד על זה משהו להורים שלו: אף אחד לא ידע איפה ומתי הוא אסף אותו, ורן עצמו לא רצה לספר להורים כדי לא להדאיג אותם סתם. לאלה מבינינו שניסו לשכנע אותו להוריד את הטרמפיסט הוא הסביר שצריך לתת צ'אנס לבני אדם, בייחוד לאנשים במצבו של הטרמפיסט שלקח. כלומר, לאסירים משוחררים.

שעה אחרי ששמענו על הדיווח לאף.בי.איי התאספנו על הגג של דידי, אחד מהחבר'ה, ודיברנו על מה אפשר לעשות ואיך אפשר לעזור. בלי לקשקש הרבה הוחלט שאנחנו נוסעים לחפש אותו בעצמנו.

מחפשים באמריקה

המשימה הראשונה שלנו היתה גיוס כספים לנסיעה: עברנו מבית לבית ודיברנו עם ההורים של כולם, ואחר כך עם החברים של ההורים, ואחר כך עם החברים של החברים שלהם, ואחר כך עם סתם אנשים שראינו ברחוב. לא היינו צריכים להתעקש ולשכנע יותר מדי. רוב ההורים חשבו שמדובר במסע חסר סיכוי, אבל הבינו מהנחישות שלנו שאנחנו חייבים את זה לעצמנו ולרן, ושאם צריך נשחה לשם.

במשך שלושה ימים לא ישנו כמעט. היינו דרוכים ועסוקים במשימה שעמדה לפנינו. הצלחנו לגייס 40 אלף דולר ב־48 שעות, כולל שבעה שקלים שאורי וגלעד אספו כשניגנו באלנבי על גיטרה ומפוחית את "בדואי זקן" של זוהר ארגוב, אחד השירים שהם הכי רן מסיקה בעולם. את היום השלישי הקדשנו לסידורי נסיעה ולראיון אחד שנתתי ב"ערב חדש", שבמהלכו נרדמתי פעמיים. לא היה לנו רגע שבו יכולנו לעצור, לחשוב, לעכל או להיכנס לדיכאון.

במקביל למסע גיוס הכספים שלנו, המשפחה של רן הקימה חמ"ל בבית. צוידנו במפות של האזור, בטלפונים, בפוסטרים של רן עם הכיתוב ההזוי Missing ובקישור עם שגרירות ארה"ב, שהוציאה דרכונים דחופים וויזות למי שהיה חסר לו. ב־12 במאי, עשרה ימים אחרי שיחת הטלפון האחרונה של רן, כבר היינו באוויר. 13 חברים, שמעון ובן משפחה נוסף, בדרך למשימה בלתי אפשרית שהיינו בטוחים שנצליח בה.

התחלקנו לשני צוותים. אחד טס לנקודה שממנה דיבר רן עם שמעון בפעם האחרונה - לייק צ'ארלס, לואיזיאנה - והשני למיאמי, בעקבות מידע שהגיע מחברת האשראי. הגענו מורעלים באמונה שמוצאים אותו תוך שנייה וכבר חשבנו איך הוא יצחק עלינו שאנחנו חבורה של כוסיות מודאגות.

בשדה התעופה ביוסטון הצטרפו אלינו עוד חמישה חברים שהיו בארה"ב באותה תקופה, ביניהם בחורה אחת. בארץ נשארו המון חברים וחברות שלקחו משמרות בחמ"ל ותמכו וסייעו למשפחה. היינו כמעט 40 ילדים בני 23 שעזבו הכל ועשו כל מה שאפשר כדי למצוא את רן מסיקה.

כמה שעות אחרי שהגענו לאמריקה ישבנו במשרדי האף.בי.איי בלואיזיאנה המסריחה מול ג'ו, סוכן פדרלי מהסרטים. הוא אמר לנו שבהתחשב בזמן שעבר, במזג האוויר ובאופי האזור - שמאופיין בביצות ענקיות ותנינים - אנחנו ככל הנראה מחפשים עצמות. יצאנו משם המומים והלכנו לאכול המבורגר ב"וונדי'ס". אף אחד לא נגע באוכל. תוך כמה דקות התחלנו לרוץ החוצה אחד אחרי השני כדי לבכות בפעם הראשונה מאז שהוא נעלם. מאז לא אכלתי בוונדי'ס.

והבן זונה שותק

כנראה שלא צריך להיות גאון גדול כדי לברוח מכלא קולורדו, והמהלכים של ג'ונתן לי ורנייר - שהיה אסיר נמלט, ולא משוחרר כמו שרן חשב - באמת לא היו מבריקים. הוא הסתובב בוואן של רן, השתמש בכרטיס האשראי שלו כדי למשוך כסף בלי הפסקה, לבש את הבגדים שלו ואפילו קנה טלפון סלולרי על שמו. המשטרה וחברת האשראי עקבו אחרי הפעולות, אבל עד המשיכה האחרונה במיאמי הם לא ידעו מי הוא. מצלמת ביטחון שתיעדה את ורנייר מושך כסף ב־8 במאי נתנה להם פרצוף, אבל עדיין לא שם.

התכנון המקורי היה שחצי מצוות החיפוש ייצא למיאמי לחפש את החשוד, אבל ברגע שנחתנו, החמ"ל מהרצליה דיווח שהתבצעה משיכה נוספת בקי־ווסט. זאת עיר קטנה על אי, 150 ק"מ דרום־מערבית למיאמי. עכשיו, בואו נגיד שצריך להיות אידיוט כדי לגנוב כרטיס אשראי, למשוך איתו כסף בלי הפסקה ולחשוב שלא יתפסו אותך לעולם - אבל צריך להיות ממש מפגר כדי לברוח לאי שכביש אחד מוביל אליו וכביש אחד יוצא ממנו. וכן, ניחשתם, זה אותו כביש.

אם צריך - נשחה לשם

צוות מיאמי עף משדה התעופה ישירות לקי־ווסט והתחיל לעשות מארבים וסריקות בעיר. ב־06:00 כבר לא היו הרבה מקומות שלא הגענו אליהם, חוץ מפארק קרוואנים אחד שהיה מבחינתנו מין תחנה סופית, המקום החשוד האחרון בעיר. כשהגענו, השומר - שאולי שיתף פעולה עם ורנייר ואולי סתם החליט להפריע - לא נתן לנו להיכנס והזעיק את המשטרה המקומית, שעצרה אותנו. למרות הסיטואציה היינו רגועים, והשוטרים הבינו מהר מאוד שהם תפסו את האנשים הלא נכונים ונכנסו לחניון בעצמם. תוך שניות הם זיהו את הרכב של רן, פורד אקוליין 91', שעמד ריק.

את שש השעות הבאות העברנו במארב בלי שיקרה כלום. חלק מהצוות המשיך לסרוק בעיר ותצפת על כביש הגישה, עד שב־12:00 הגיעה פתאום בחורה על אופניים ונכנסה לוואן. כשהיא יצאה ממנו היא נעצרה על ידי האף.בי.איי והובילה את השוטרים למקום שבו קבעה עם ורנייר בדאון־טאון קי ווסט.

הלכידה של ורנייר היתה מבצע מהסרטים. אפילו America's Most Wanted, תוכנית הריאליטי הכי קשה בארה"ב, הקדישה לו פרק: על המסך של AMW רואים איך ורנייר מקבל במקום הכוסית שלו שני סוכנים של האף.בי.איי לארוחת צהריים, ואיך הוא לא מתרגש ומצליח לברוח מהם בקלילות מרגיזה.

במהלך המרדף המטורף שבא אחרי ההתחמקות הזאת, ורנייר הספיק לגנוב אופנוע. מכל האנשים בעולם, מי שרכבה עליו היתה בחורה ישראלית שאחותה בדיוק ישבה בחמ"ל המשפחה בהרצליה. אחרי האופנוע הוא גנב אופניים, קפץ לאוקיינוס לשחייה קצרה, ואז נתפס. כשהשוטרים שריתקו אותו בסוף לרצפה שאלו אותו איך קוראים לו, הוא ענה להם My name is trouble. אחר כך הוא הוסיף I'm the guy you’re looking for.

אחרי שהוא נלכד היינו בטוחים שזהו, אנחנו תכף מקבלים תשובות ומוצאים את רן. אבל ורנייר שמר על זכות השתיקה.

זה דבר שאני לא מבין עד היום. מה זאת אומרת זכות שתיקה במצב כזה? אולי רן צריך עזרה? אפשר להגיד הרבה דברים על המשטרה בארץ, אבל כאן לפחות היו מטלטלים את הבנזונה בסגנון חופשי, גורמים לו להודות בעשרה מקרי רצח ולשחזר אותם אחרי רבע שעה. לא בטוח שאני מת על האופציה הזאת, וכן בטוח שוורנייר חב את חייו לכך שהאף.בי.איי לא יישם עליו את השיטה הכי עתיקה להוצאת מידע מאדם שלא מעוניין להוציא אותו. מתברר שבארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, אחת האפשרויות היא לשתוק. תבינו, זה לא רק שהוא לא דיבר: זה שבאופן לא ברור אסור היה אפילו לחקור אותו. האף.בי.איי פחד לעשות טעויות בחקירה כדי שוורנייר לא יטען שההודאה חולצה ממנו בכוח; בארה"ב זאת יכולה להיות עילה לשחרור.

שותק או לא, אני זוכר איך אנשים ישבו ובהו בתמונה שלו וניסו באיזושהי דרך על־טבעית לחדור לתוך המוח של הפרצוף האכזרי הזה. כאילו רצינו שהתמונה שלו תגיד לנו איפה לעזאזל הוא זרק את רן.

שמעון החליט שלא מבזבזים זמן: נותנים לאף.בי.איי לעשות את שלהם, ובינתיים מתחילים לחפש בעצמנו. שכרנו חמש מכוניות, הדבקנו עליהן את התמונות של רן והתחלקנו לצוותים. כל צוות הצטייד גם בתמונות של ורנייר, ככה שאם יזהו אותו, אולי יוכלו לעזור לנו להתחקות אחרי המסלול שהוא עבר. הגענו גם לכל מדיה אפשרית בדרום החוף המערבי, נתנו ראיונות לעיתונות המקומית, לטלוויזיה ולכל מי שהיה מוכן לשמוע. גם לכאלה שלא. מדי בוקר קיבלנו פקס מהארץ עם הנחיות וגבולות אזור של כל צוות לאותו היום. באופן מוזר, מדי בוקר הרגשנו שהיום זה היום שבו נמצא אותו.

תנועת אין גבול

התחנה הראשונה שלנו היתה חנות הענק של וול מארט שממנה בוצעה השיחה האחרונה של רן. ביקשנו לראות את הקלטת מצלמות הביטחון מהתאריך המדובר, וראינו את רן נכנס לחנות עם אדם נוסף. בשלב הזה כבר ידענו שזה ורנייר. מה שהכי מדהים בכל הסיפור הוא שהמצלמות תיעדו את ורנייר עומד ומסתכל על תמונות הנעדרים שתלויות בכניסה כמו בעוד הרבה מקומות בארה"ב, בזמן שרן נכנס פנימה, קונה שני כריכים ונותן לו אחד.

הפנייה הראשונה אחרי הפרסומים שלנו בטלוויזיה וברדיו היתה מג'רי סוויר, בעל חווה גדולה על כביש 14 הארוך והמפותל שבלייק צ'ארלס. הוא זיהה את הרכב שבתמונות, וסיפק לסוכני האף.בי.איי עדות ראייה: בלילה שנערכה השיחה האחרונה מהטלפון של רן, הוא ראה את הוואן נוסע ואפילו עוצר באזור השטח שלו. כשהוא התקרב, הרכב התרחק במהירות. סרקנו את השטח שלו ימים שלמים, ולאט־לאט הרחבנו את שטח החיפוש. ג'רי, שהתרגש מהאנרגיות שהבאנו ומהחברות החזקה בינינו, הזמין אותנו לשהות אצלו בבית למשך כל התקופה וגם הצטרף אלינו לחיפושים. עד היום הוא בקשר עם שמעון, פוגש אותו בכל פעם שהוא מגיע לאמריקה ומתאם את המשך החיפושים.

בימים הראשונים בלייק צ'ארלס סירבנו להשלים עם מה שאולי קרה. כל כך האמנו שנמצא אותו שהדבקנו בזה אנשים זרים, שפתאום היה להם נדמה שהם ראו אותו. שעות סרקנו תמונות ממצלמות אבטחה של קניונים, תחנות דלק וחניונים. שאבנו תקווה מכל אחד. אפילו כשהוואן חזר מבדיקות מעבדה עם ההודעה שדם רב של רן נספג בכל החלק האחורי שלו, לא הרשינו לעצמנו לחשוב על זה. אבל ככל שהזמן עבר והחיפושים עברו למקומות נטושים וצדדיים יותר, כבר לא היינו בטוחים את מי או את מה אנחנו מחפשים. בהנחיות שקיבלנו נאמר לנו לנסוע לאט בשולי הכביש, ואם נמצא ריכוז גבוה של ציפורים, לעצור ולהשתמש בחוש הריח. הפחד למצוא אותו היה זהה לפחד לא למצוא.

היינו בכל נקודה שוורנייר משך בה כסף עם הכרטיס של רן. הסתובבנו בשדות בוציים עמוסי נחשים עם כלבי גישוש של האף.בי.איי. שטנו בסירות עם סונאר תת־מימי מתחת לגשרים בביצות שורצות תנינים. שאלנו על גופות אלמוניות בבתי חולים. צעדנו ימים שלמים בתעלות בצידי הכביש. הראינו תמונות ושאלנו כל אדם שפגשנו אם ראה את רן או את ורנייר. בשלבים הראשונים של החיפוש אנשים עוד זיהו את הפרצופים שלהם מהתמונות. מאוחר יותר אף אחד כבר לא זיהה את רן.

במשך כל הזמן הזה ורנייר עדיין שמר על זכות השתיקה. מצד שני, אסירים שישבו איתו התחילו להמציא סיפורים שהוא כביכול סיפר להם במטרה לזכות בהטבות. כל הזיה של כל מטורף מהכלא עברה בדיקה קפדנית שלנו; תיזזנו בין תיאורים דמיוניים לחלוטין של מקומות שבהם ורנייר נטש כביכול את רן. בכלל, לא סיננו כלום. האמנו לכולם, ובהכל. כשהגיעו שברי אינפורמציה מכל מיני מגידי עתידות, כולל אורי גלר, התייחסנו למידע במלוא הרצינות. ככה למשל חיפשנו במשך ימים שלמים מקור מים מתחת לעץ סמוך לפסי רכבת, כי זה מה שאמרו. בינינו לבין עצמנו פיתחנו תיאוריות פסיכוטיות: הוא חי אבל איבד את הזיכרון, או נדפק מסמים קשים ועכשיו הוא נרקומן ומתבייש לדבר איתנו, או שהצטרף לאיזה כת ומחק את כולנו. החוויות שעברנו שם היו תלושות מהמציאות בכל צורה אפשרית. הבנו שהכל יכול לקרות לכל אחד, ויותר מזה, שאף אחד לא מוגן.

בישראל היינו כולנו חיות לילה עליזות, אבל באמריקה הלכנו לישון מוקדם. בבוקר חרשנו את הביצות המסריחות של לואיזיאנה, ובערב התחפרנו כל אחד בפינה שלו בלי לדבר יותר מדי. רוב התקשורת שלנו הצטמצמה למבטים שאמרו הכל. במעט האנרגיה שנותרה לנו סיפרנו זה לזה על הסיוטים בלילה ועל החלומות שבהם רן מדבר אלינו.

בערב אחד, שכנראה לא נשכח בחיים, קנינו המון אוכל והמון אלכוהול וחזרנו לבית של ג'רי. חלק מאיתנו כבר קראו לזה "לחזור הביתה". שמנו מוזיקה, השתכרנו עם ג'רי, רדפנו אחרי ארמדילואים, הלכנו מכות, צחקנו, רקדנו והשתוללנו. אני יודע שזה נשמע מוזר, אבל אני חושב שהערב הזה הציל לכולנו את השפיות.

לחייך, אחי

החיפוש תוכנן מראש לחודש, אבל אנחנו בכלל לא האמנו שזה ייקח יותר משבוע. אחרי חודש לא יכולנו יותר להחזיק מעמד, גם מנטלית וגם תקציבית. ביום החיפושים האחרון התחושות נעו בין ייאוש גמור לטירוף של ישורת אחרונה. בדרך חזרה לארץ - כשראינו את גודל השטח, גודל הביצות וגודל התנינים - התחלנו לחשוב שזה כנראה כבר לא יקרה. שאולי אף פעם לא נראה אותו.

כשהגענו לישראל התאספו כל החבר'ה באיזה גינה. הביאו לנו פסיכולוג שביקש שנדבר על רן ועשה כל מיני משחקים עצובים כמו לעצום עיניים ולהסתובב בחצר במטרה להבין את אי הוודאות והפחד שעברו עליו. רצינו למות. עברה יותר משנה לפני שאנשים חזרו לעצמם.

מי שלא מכיר את רן מסיקה לא מבין איזה בנאדם הוא, ואיך ההיעלמות שלו פוררה אותנו. נכון שאומרים רק דברים טובים על כל אחד שקורה לו משהו, אבל רן הוא באמת משהו מיוחד. יפה, מצחיק וחכם כזה, ומוקף תמיד בעשרות חברים שלא ויתרו עליו. טוב לב עם חיוך ותמימות של ילד, שכנראה גם הביאו אותו להסתבכות הזאת.

שנה וחצי אחרי שחזרנו שודר סוף־סוף הפרק של AMW, ושמעון הציע בו פרס של 50 אלף דולר למי שיסייע בפתרון התעלומה. עכשיו תשבו ותחזיקו חזק: מי שהתקשר לאף.בי.איי הוא אחד בשם ג'ונתן ורנייר, שראה את הפרק מתא הכלא שלו והחליט לתרום את הידע הנרחב שברשותו לטובת הפרס. נראה שהוא הבין מהסדרה שלתביעה, בעזרתנו, יש עליו הרבה יותר ממה שנדמה לו, והוא נתקף בקוקטייל מחריד של פאניקה ותאוות בצע. מתחשק לכם לצרוח? גם לנו התחשק. אבל העסקה נרקמה, ולפיה סוכם שוורנייר ישחזר את הרצח ויודה בביצועו, ובתמורה המשפחה שלו תקבל את הכסף והתביעה לא תדרוש עונש מוות.

ורנייר שיחק עם שמעון, המשפחה והאף.בי.איי במשך הרבה זמן. הוא טען שישחזר את הרצח, ואז התחרט. הבטיח להוביל את החוקרים למקום שבו נטש את רן, ואז השתתק. במשך כל התקופה הזאת קיווינו שמשהו יקרה והפתרון יימצא, אבל בסוף שמעון הבין שזה בלוף, שההיענות של ורנייר להצעה היתה רק ניסיון להרוויח זמן. הוא החליט לסגת מהעסקה לטובת השפיות שלו ושל בני המשפחה האחרים. מבחינתנו זה היה כמו טפטוף של לבה רותחת לתוך פצע לא סגור.

לוורנייר, מה שלא יהיה, יש כבר 29.5 שנים דפוק - 17.5 שנים שאנחנו סידרנו לו על כל הגניבות והעבירות שביצע כשברח מהכלא, ועוד 12 שקיבל על הבריחה עצמה. עם הרפרטואר הזה הוא יתייצב למשפט על רצח רן מסיקה, שיתחיל בעוד חודש בלייק צ'ארלס, לואיזיאנה. שלושת עורכי הדין שלו יצטרכו להציג קו הגנה רציני מאוד כדי להציל את הקליינט שלהם מעונש מוות.

עד היום אני מתגעגע לרן וחושב עליו, ואני בטוח שכולם כמוני. עד היום יש שירים שאי אפשר לשמוע. החבר'ה הם אותם חבר'ה, חלקם עדיין בחו"ל ואחרים כבר בארץ. רובם הגדול בקשר רצוף, מאוחדים בכאב הזה לנצח. הבטחנו לאמא של רן שנביא אותו, וחזרנו בלעדיו. ישבנו אצלה שבועות שלמים עם הראש למטה והיתה תחושה של כישלון, שנשארה עד היום ומתעצמת בכל פעם שפוגשים את המשפחה. אנחנו שם בימי הולדת וחגים. הם התחנה הראשונה של כל מי שחוזר מחו"ל.

ארבע שנים עברו מאז שרן נעלם. הסטיל נסגר, ובמקומו פתחנו את הדאגלס. לפעמים בסוף הערב, כשהלקוח האחרון מתנדנד החוצה, מישהו הולך למערכת ושם פליי על "בדואי זקן". ואז שותים לחיי רן מסיקה.

סייע בהכנת הכתבה: ערן לב. תודה למשפחת מסיקה על שיתוף הפעולה. אם יש לכם שאלות או מידע על רן, ואתם לא ג'ונתן ורנייר: www.ranmesika.com