הקרב על אירופה: ליברפול נגד מילאן בגמר הצ'מפיונס
רגע השיא של הכדורגל האירופי: שנתיים אחרי נס איסטנבול, האדומים שוב פוגשים את הרוסונרי בגמר ליגת האלופות. ג'רארד או קאקה? בניטס או אנצ'לוטי? קבלו את ה'טרש טוק' החם שלפני וגם קצת פיצ'פקעס. ההכרעה הערב (21.45), אפשר להתחיל להזיל ריר
בדרך כלל בחיים, כל פעם שחווים משהו טוב וכיפי, תמיד רוצים שוב. כמו שילד קטן עולה על מתקן אהוב בלונה פארק ומיד אחרי הסיום אומר לאביו "עוד פעם", כך גם כולנו, בכל תחום אחר בחיים. כולל במשחקי כדורגל. בהקשר הזה, לא נראה שיש אוהד כדורגל אחד שבסיום גמר ליגת האלופות ב-2005, אותו ליברפול – מילאן אפי ובלתי נשכח, לא רצה בסיום עוד אחד כזה.
רצינו? קיבלנו. הגורל, שלפעמים מקשיב לרחשי הציבור ואפילו מהר מהצפוי, סידר לנו כעבור שנתיים בלבד גמר נוסף בין המעורבות באותו מותחן אדיר. ליברפול, שחזרה אז באיסטנבול מפיגור 3:0 במחצית והניפה בסיום דו קרב פנדלים את הגביע, ומילאן, שאותו ערב בטורקיה הפך לאחד הטראומטיים בחייה, נפגשות שוב באותו מעמד, רק שהערב זה יקרה באיצטדיון האולימפי אתונה (21:45, שידור ישיר בערוץ 10), שיהיה מלא ב-63 אלף צופים.
רבבות מילים כבר נשפכו על אותו קאמבק ענק ב-25 במאי 2005, הגמר הגדול ביותר אי פעם של ליגת האלופות ואחד המשחקים הבלתי נשכחים בתולדות הכדורגל בכלל.
עכשיו, שנתיים אחרי ועד כמה שזה נשמע קשה ולא הגיוני, הגיע הזמן להשאיר את הכל בצד ולהתחיל את הספירה האחרונה לאחור לקראת טייק 2 בקרב הענקיות. מילאן רוצה vendetta, ליברפול תעשה הכל שלא יהיה revenge. רגע האמת הגיע, הקרב על אירופה לפנינו ואפשר להתחיל להזיל ריר.
ערב הגמר: 'טרש טוק' ועקיצות בין המחנות
אותו משחק מפורסם לפני שנתיים השאיר גם לא מעט דם רע בין הקבוצות. קרלו אנצ'לוטי פתח את מלחמת ההצהרות ערב הגמר הנוכחי, כאשר אמר אחרי שנקבעו העולות לקרב על התואר: "מבין ארבע הקבוצות שעלו לחצי הגמר, ליברפול היא הכי פחות טובה. זו קבוצה די אפורה והיא משחקת פחות טוב מכל אחת משלוש האחרות שהגיעו למעמד".
דידה באימון המסכם של מילאן. הרוסונרי רוצים נקמה (צילום: רויטרס)
סטיבן ג'רארד, כמו קפטן אמיתי, לא נשאר חייב והשבוע הדליק את המילאנזים עם עקיצה משלו: "באיסטנבול, שחקני מילאן חגגו במחצית. אחרי ה-0:3 הם חשבו שהגביע שלהם".
אנצ'לוטי, שוב, השיב מלחמה ואמר ל'סאן': "יש רק מילה אחת לתאר את מה שג'רארד אמר - בולשיט. לא חגגנו בכלל, במחצית אמרנו שצריך לשמור על התוצאה ולא לתת להם לחזור. מה שקרה הוא שאיבדנו את הראש באותן שש דקות קריטיות".
ג'ון ארנה ריסה, לא אחד שמדבר יותר מדי בדרך כלל, שלח מסר ברור הפעם: "אנחנו קבוצה טובה יותר מאשר לפני שנתיים, כך שאם מילאן לא ניצחו אותנו אז, הפעם יהיה להם עוד יותר קשה". מילת הסיום שייכת לשחקן הכי טוב מבין ה-22 שיעלו על הדשא באתונה, קאקה: "לפני שנתיים ספגנו מכה קשה ועכשיו הגיע הזמן להתאושש ממנה. ליברפול קבוצה טובה, אבל אנחנו מאמינים בעצמנו ונקווה שננצח, עוד לפני הפנדלים".
לנו לא נשאר אלא לחכות. בעוד פחות מ-24 שעות נדע מי היורשת של ברצלונה, מי המלכה החדשה-ישנה של היבשת. אירופה בכוננות, גם אנחנו.
אוהד ליברפול נואש מתפלל לכרטיס לגמר (צילום: איי פי)
קצרות ולעניין
'Finale Athens'. זה שם המודל של הכדור המיוחד שייצרה 'אדידס' לגמר ליגת האלופות. הכדור, עגול מתמיד, מורכב מ-14 חלקים והוא כחול-לבן, צבעי הדגל של יוון.
63 אלף ברי מזל. זו כמות הצופים שתמלא את יציעי האיצטדיון האולימפי באתונה וייהנו מקרוב מהגמר הגדול. כל אחת מהפיינאליסטיות קיבלה 20 אלף כרטיסים למכירה בין אוהדיה, היתר חולקו להתאחדויות המרכיבות את אופ"א, לספונסרים והזמנות.
ליגת אלופות בין לא אלופות. מילאן לא אלופת איטליה כבר שלוש שנים, הפעם האחרונה שליברפול ראתה את שמה ליד המילה צ'מפיון בליגה היתה ב-1990.
פלאטיני מחזיר את השחקנים ליציע. מי אמר שנשיא אופ"א החדש לא מהפכן? חגיגות והענקת גביע על הדשא OUT, עלייה ליציעים וקבלת הגביע ביציע הכבוד IN. כמו שקורה בגמרי הגביע בארץ, מישל פלאטיני החליט לבטל את הטקסים על הדשא וכפי שקרה בגמר אופ"א האחרון, להעניק אותו ביציע. "זה יותר מכובד וגם השחקנים קרובים יותר לאוהדים, כמו שצריך", הסביר הצרפתי.
גמר חמישי החוזר על עצמו. זו הפעם החמישית בתולדות המפעל שמשחק הגמר זהה לאחד שכבר היה קודם לכן. למילאן זה כבר קרה פעמיים בעבר - מול בנפיקה היא השלימה דאבל, עם אייאקס היא במאזן 1:1. יובנטוס הצליחה לנקום באייאקס בפעם השנייה שנפגשו בגמר, ריאל מדריד השלימה 0:2 בגמרים מול סטאד ריים מצרפת.
אוהדי ליברפול עם דגל מקורי. בהומור הם כבר ניצחו (צילום: איי אף פי)
גמר צבעוני. משטרת יוון הודיעה כי תירה על האוהדים שיתפרעו, חוליגנים משתי הקבוצות, בכדורי צבע. למה? כדי שתוכל לזהותם במהירות אחרי התפרעות פוטנציאלית.
טור דה אסיה. גביע האלופות הגיע לאתונה אחרי מסע של שישה שבועות באסיה. זה החל בסוף פברואר ומאז ביקר הגביע ביפן, הונג קונג, אינדונזיה, מלזיה ותאילנד. האסיאתים הגיבו בהתלהבות ועמדו שעות בתורים ארוכים כדי לראות מקרוב (וכמובן גם לצלם) את הגביע הנכסף.
בניטס וג'רארד עם הגביע. עבר שישה שבועות באסיה (צילום: איי פי)
דון קרליטו. קרלו אנצ'לוטי הוא רק אחד מחמישה מאמנים שהצליחו להניף את גביע אירופה לאלופות הן כשחקן והן כמאמן. האחרים הם יוהאן קרויף, ג'ובאני טרפאטוני, פרנק רייקארד ומיגל מוניוס. כבוד.
קרספו בוגד? הרנאן קרספו, חלוץ אינטר למי ששכח, הפתיע כאשר אמר בכל ראיון אפשרי לאחרונה כי הוא בעד מילאן בגמר. 'קרספיטו' כבש צמד בגמר המפורסם באיסטנבול, אך נשאר בידיים ריקות. "יש לי הרבה חברים במילאן, אני לא מתבייש להגיד שאני בעדם". מעניין מה אוהדי אינטר חושבים על זה.
בשם האב. דירק קאוט, חלוץ ליברפול, נשבע לזכות בגביע כדי להקדיש אותו לאביו החולה בסרטן. האב, תושב קבע של יציעי אנפילד במשחקים של בנו, לא הגיע לאתונה בשל החמרה במצבו. "מקווה לנצח ולחגוג עם אבא אחרי המשחק", אמר החלוץ ההולנדי. אב אחר שכנראה לא יהיה במשחק הוא מיגל ריינה, אביו של 'פפה'. שוער ליברפול נהנה רק שש פעמים במהלך הקריירה מעידוד של אביו במגרש, הפעם הוא ניסה לשכנע אותו שהמשחק מספיק חשוב כדי שיבוא.
נכנסים למאה ה-21. בפעם הראשונה, גמר ליגת האלופות ינותח בצורה חסרת תקדים על ידי מערכת טכנולוגית חדישה ומיוחדת של אופ"א. בסיום הגמר נדע כמה רץ כל שחקן על המגרש, כמה קילומטרים זז דידה, באיזה מהירות קאוט פרץ וכל פרט טכני שאפשר לחשוב עליו מהשחקנים על הדשא.
למה מילאן? למה ליברפול? רוצים טיפ מי תזכה? תחליטו לבד לפי הנתונים הבאים: בפעם הקודמת שהגמר נערך באתונה, מאלדיני הניף את הגביע לאחר 0:4 מדהים של מילאן על ברצלונה. אם זה יקרה שוב, אז סידורף יניף בפעם הרביעית את גביע האלופות. נתון מכריע נוסף: בכל פעם שליברפול לבשה אדום בגמר אלופות, היא גם זכתה בו. בפעם היחידה שלבשה את התלבושת השנייה שלה, היא הפסידה. ראו הוזהרתם.
מספרים, רבותי, מספרים. הגמר הנוכחי הוא ה-11 של מילאן, שכבר הניפה 6 פעמים את הגביע החשוב מכולם. לליברפול זוהי פעם שביעית במעמד והיא זכתה בגביע כמעט בכל פעם - בארונה יש 5 גביעים. ריאל מדריד הוא המועדון המצליח ביבשת, עם 9 זכיות מ-12 גמרים. פאולו מאלדיני, בלם מילאן, יופיע לגמר שמיני בקריירה והוא ישווה את שיאו של חנטו מריאל מדריד, שעשה זאת בשנות ה-50' וה-60'.
