זמן פציעות

הגבר שמימיני מתנדנד לגמרי עד שהוא מגיע למעקה, נתמך בו ומתמקם בעמדה שאפשר לראות ממנה את הדשא. החזות שלו מבהילה גם את מי שכבר יצא לו להיות פעם באיזה שדה קרב: התחבושת שעל ראשו ספוגה בדם, וכמוה גם החולצה הלבנה שמרוב רטיבות נדבקה לו לעור. הדם שלא נספג בחולצה חצה את כרס הבירה שלו בתנועה מעגלית והמשיך לכיוון המכנסיים ועד לנעליים, שנראות כאילו נזלה עליהן חצי מנה של סטייק טרטר בפיתה. ברגע שהוא קולט את הדשא, הוא מרים לאוויר אגרוף קפוץ ומתחיל לשאוג באופן שגורם לתחבושת שלו להתמלא מחדש בדם: You’ll never die, you’ll never die, oh Man. United will never die. I’m gonna keep your red flag high, you’ll never die, you’ll never die.

בשניות הראשונות התגובה של הקהל מסביב היא הלם מוחלט. האיש הזה אמור לשכב עכשיו באמבולנס רומאי בדרך לבית החולים אחרי שחטף כמה מכות אלה בראש, אבל הנה הוא פה, שר כאילו זה עתה התחיל המשחק. עכשיו ההלם והאלם מפנים את מקומם לרגשות אשמה. אם האיש המוכה הזה, שבקושי עומד בכוחות עצמו, מצליח להפיק מהגרון כאלה דציבלים - מה נאמר אנו, ששפר עלינו גורלנו והקטנות שחטפנו מהקרביניירי לובשי השחורים היו לא יותר מקוריוז?

הבחור ממשיך בשלו וזועק בפה מלא You’ll never die, you’ll never die. כאן כבר מצטרפים אליו עוד ארבעה־חמישה קולות, אחר כך עוד כמה עשרות, ולבסוף יציע שלם ששר כאחוז דיבוק. אני מביט בהם לרגע, באנגלים הלא מפותחים האלה, בחבורת הלנקשיירים המוכה הזאת - ופתאום אני מבין הרבה דברים שלרובם אין קשר לכדורגל.

נשבע לך, זה לא חזיז

לאצטדיון אולימפיקו הגעתי על סף קריסת מערכות. ישיבה שנמשכה עד לפנות בוקר במלון במילאנו שלחה אותי למיטה רק בארבע בבוקר; בשש וחצי כבר הייתי על הרגליים, כדי לוודא שכל מי שממשיך איתי באוטובוס ממילאנו לרומא (כן, בשל נסיבות שלא ניכנס אליהן כרגע הייתי אחראי על אוטובוס שלם) כבר בדרך לארוחת הבוקר. גם מע"צ האיטלקית לא ממש התחשבה וארגנה לנו שיפוצים בכביש מהיר באזור פירנצה, שגרמו לנו להגיע לרומא רק שלוש שעות לפני המשחק. כך אירע שהפנטזיות שלי, שהתחילו עם אספרסו בפיאצה הקרובה, מקלחת טובה ואולי אפילו תנומה קלה, התנגשו עם המציאות. תחילה נאלצתי להיפרד מהתנומה, אחר כך מהאספרסו, ולבסוף נגנזה גם המקלחת.

נוסף על כל אלה, האיטלקים - שמסוגלים לגרום אפילו לישראלים להיראות לפעמים כמו שווייצרים - שינו את מעגלי האבטחה סביב האולימפיקו. פעם היה אפשר להיכנס מהכניסה הראשית לכל יציע פנימי, למעט זה של האוהדים האורחים. היום, כדי להגיע מאזור יציע ה"טברה" ליציע שנקרא "מונטה מריו", צריך לצאת למסע של כמעט קילומטר. בגלל שאני הייתי אמור לאסוף את הכרטיסים של כולם, להחזיר אותם לנקודת המפגש ואחר כך להוביל אותם שוב אל היציע, יצא שגמעתי את הדרך הזאת שלוש פעמים בריצה מטורפת, אחרי יותר מ־60 שעות שבמהלכן ישנתי שעתיים. כל מורשת הקרב המפוארת הזאת באה להסביר למה את הדרך ליציע האורחים עשיתי בהליכה איטית יחסית, למרות שהמנון ליגת האלופות כבר נשמע ברקע.

בכניסה ליציע ה"אופוזיטי" ("האופוזיציה", לצורך העניין) כבר חיכתה לנו כל משטרת איטליה, כולל כמה כוחות מיוחדים מסרדיניה, שריכזה אותנו במעין מתחם מוקף גדרות ברזל; מראה מוכר לכל מי שעבד אי פעם במרעה, רק מנקודת מבטה של הבהמה. מנקודת המבט שלי זה היה מעמד הזוי מאוד, למרות שלא שתיתי ולו טיפת שיכר אחת לפני המשחק. אני רק יכול לדמיין איך הרגישו האוהדים האנגלים, שכבר היו בדרגות שונות של שכרות מתקדמת. בשלב הזה חשתי קנאה קלה במאחרים מקרב אוהדי יונייטד: אני איחרתי למשחק בגלל סידורים שנמשכו כמעט עד לשריקת הפתיחה, והם בגלל שהתקשו להסביר לנהג המונית לאן הם צריכים להגיע.

"יכולת לראות סילוני דם ניתזים מכלי דם שנקרעו"

מדי פעם ניגש אחד מהאוהדים לשוטרים כדי לשאול "וואט דה פאק", כי כבר היינו כמעט עשר דקות אחרי הקיק־אוף ועדיין בחוץ. אלא שככל הנראה, דווקא המחלקה הזאת של משטרת איטליה היתה חולה בדיוק כשלימדו אנגלית. כתוצאה מכך, המילה היחידה שהובנה היתה "פאק", ולמשמעה היטיבו שחורי המדים את אחיזתם באלות ועטו את הרעלות המצחיקות שלהם. ואגב רעלות, אני מבין שכיסוי הפנים דרוש לשוטרים במקום שבו המאפיה נוהגת לסגור איתם חשבונות אחרי המשמרת, אבל כשמטפלים באוהדים זרים? מה הם חשבו, שאני אלך לארגן נגדם חבר'ה מהקריות?

הביקורת שעברנו בכניסה היתה כל כך קפדנית שחשתי כמי שמככב בניגוד לרצונו בסרט פורנו למתרוממים: כל איברינו מוששו בדרגת מסאז' שוודי. למעשה, היה לי נדמה ששמעתי שוטר איטלקי אחד אומר לאוהד של יונייטד, "שמע, הגוש הגדול הזה שאני מרגיש כאן - אולי כדאי להיוועץ ברופא".

בטור שמשמאלי נבדקה ד"ר א', אוהדת שרופה של יונייטד, על ידי ארבע שוטרות איטלקיות. "היי בנות, קחו את הזמן, היא נראית לי חשודה מאוד", ניסיתי לקרוא להן באיטלקית בסיסית בעודי מחפש את אופציית הצילום בווידאו דור שלישי שלי. מעודד מכך שגם באפיסת כוחות מוחלטת אני מסוגל להפגין מעט חרמנות בריאה, טיפסתי אל היציע. או לפחות זה מה שהאמנתי שאני עושה, כי מה שקרה בפועל הוא שעליתי כמה מדרגות ואז נחסמתי על ידי ההמון. תחקיר מהיר העלה את העובדות הבאות: משטרת איטליה אישרה לרומא למכור את כמות הכרטיסים המקסימלית ליציע האורחים. היא רק שכחה שרבע יציע מופקע למטרות חציצה בין אוהדי יונייטד לאלה של רומא, כך שבערך אלף אוהדים נותרו ללא מקומות ישיבה ומילאו את המעברים והמדרגות עד אפס מקום. וזה לא היה סימן מבשר טובות.

מותר לדמם במדרגות

המהומה פרצה מיד עם כיבוש השער הראשון לזכות רומא. האוהדים המקומיים - שעד אז הסתפקו בהשלכה מדגמית בלבד של בקבוקי שתייה לעבר האורחים - עברו לארטילריה מאסיבית, מגובה בהתנפלות על מחיצת הזכוכית שהפרידה בין שני המחנות. אוהדי יונייטד מצידם הגיבו בהסתערות לכיוון אותה מחיצה. המחזה הזה, של אוהדים המכים באגרופים ושוברים מקלות של דגלים על מחיצת זכוכית עבה משני צידיה, הזכיר מלא חנוך רוזנים שהולכים מכות. אבל הקרביניירי לא חשבו שזה משעשע, והחליטו לעשות סדר. בלי לחשוב יותר מדי הם ישרו קו, הורידו את מגיני הפלסטיק על הקסדות והתחילו לחלק מכות בלי חשבון. מ', איש חכם ובעל קבוצה מליגת העל המקומית שצפה במתרחש מיציע אחר, טען לאחר מעשה שזה תמיד אותו סיפור: ברגע שמתפתחת תגרה, אין הבדל בין שוטר לאוהד. כולם חוטפים ומחטיפים כפי יכולתם.

עד לרגע שבו פרצה המהומה, ד"ר א' ואני נהנינו מכיבוש טריטוריה קטנה משלנו, צמודה למעקה זכוכית שבכניסה ליציע. לא מקום צפייה אידיאלי, אבל מספיק מרכזי כדי לראות לפחות חצי מגרש כשאתה מותח את צווארך כעגור. כשהשוטרים התנפלו גבר עלי הלחץ של המוני האוהדים שנסו על נפשם, וצעקתי ל־א' שתמלט את עצמה. אני לא אדם שנבהל בקלות, אבל המחזה שהתחיל להיווצר משמאלי נראה מפחיד ביותר: חמש שורות של בני אדם נופלות כמו דומינו. במקרה כזה אתה לא יכול להימנע מהמחשבה שלנמצאים בתחתית הערימה אין יותר מדי חמצן - ושייקח לא מעט זמן עד שהמאות הדחוסים מעליהם יצליחו להקים את עצמם. במיוחד כי חלקם פצועים.

בשלב הזה חשבתי שאני עומד לחזות בקטסטרופה דוגמת אסון הילסבורו, אלא שלא היה לי יותר מדי זמן להרהר בזה: הניסיון שלי להתנייד לעבר פתח היציאה של היציע הותיר אותי לרגע אחד ללא מעצור אל מול הלחץ הגובר. באותו רגע זינקו עלי שלושה קרביניירי ופשוט גילגלו אותי למטה. בדיעבד הבנתי שדווקא המהירות שבה עפתי קדימה הצילה אותי מכמה מכות אלה הגונות, ולמרות שהנפילה עצמה היתה לא נעימה, לפחות היא הוציאה אותי מטווח ידם של השוטרים. ורק כדי שלא יתקבל הרושם כאילו כל משטרת איטליה היא חבורה של פסיכופטים, אציין שאת א' חילץ שוטר אחד שגם דאג לאתר אותה מאוחר יותר ליד המזנון ולדרוש בשלומה.

חשבתי שיותר גרוע ממה שכבר ראיתי לא יכול להיות, אבל מחזות האימה מהיציע החווירו לעומת מה שקרה במדרגות היורדות ממנו. המקום נראה כמו בית חולים שדה: במתחם מאולתר בין השירותים למזנון דיממו עשרות אנשים, חלקם נתמכים בידי חבריהם והשאר מדדים בכוחות עצמם. בין לבין יכולת לראות סילוני דם, פשוטו כמשמעו, ניתזים מכלי דם שנקרעו. רובם באזור הגולגולת. א', שהיא כאמור רופאה, ניסתה להרגיע אותי בטענה שבפציעות ראש הדימום תמיד נראה הרבה יותר חמור ממה שהוא באמת. אבל כשאני נזכר במים שנשפכו מהכוס שהיא החזיקה ביד שלא הפסיקה לרעוד, עולה בדעתי שהיא ניסתה להרגיע דווקא את עצמה.

בין האוהדים שעדיין עמדו על הרגליים התפתחו עכשיו עימותי זוטא. החלק המתון ניסה להפסיק את המהומות ולהתחיל לנהל משא ומתן עם השוטרים, ואילו החלק האקטיביסטי היה עסוק בפירוק כיסאות הפלסטיק והשלכתם לכיוון המשטרה. באמצע כל המהומה היה אפשר לראות אוהד אחד, פצוע בראשו, צורח לעבר חברו שנראה די מוכה בעצמו: "היי פיל, איט'ס לייק דה גוד אולד דייז!". למרות הבלגן שמסביב, המשפט הזה הצליח להוציא ממני נחרת צחוק.

תה עם מוסוליני

בתחילת המחצית השנייה ניסינו לחזור למקומות העמידה הקודמים שלנו בהצלחה חלקית בלבד. למרות זאת, בין יער הראשים המדממים שלפנינו הצלחנו לראות את שער השוויון המדהים של רוני. אחרי שגמרנו לצהול התחיל פרק ב' של העימות, אם כי הפעם בגירסה צנועה יותר: אוהדי יונייטד, ששאבו עידוד מהשער, התחילו לשיר לעבר אוהדי רומא: We're only ten men, you know - רמז בוטה לעובדה שהצלחנו להשוות למרות ההרחקה של סקולסי. האוהדים האיטלקים הגיבו שוב בהסתערות לעבר הזכוכית, אבל הפעם בלי לקבל סיוע מהמשטרה המקומית, תודה לאל.

משנוכח הקהל כמה קל להוביל להתקפי זעם מצד צאצאיו של טיטוס הרשע, הוא עבר לשיר היפה הבא: Olympico is never full, Olympico is never full, unlless you’re playing Man. United, Olympico is never full. אפילו הפצועים התחילו לחזור ליציע ולעמוד בראש המעודדים. השירה שברה את מחסום הדציבלים שאפשר להפיק מגרון אנושי; גם מי שלא עודד קודם במרץ, לא יכול היה להישאר אדיש מול המראה המרגש של פצועים שותתי דם ששרים במלוא גרונם הניחר. אולי בגלל זה, שער הניצחון של רומא כמעט שלא עשה רושם על אף אחד. ואולי - רק אולי - התצוגה ההירואית של מנצ'סטר יונייטד במשחק הגומלין באה כתוצאה ישירה מהגבורה שהפגינו אוהדיה ביציעי האולימפיקו.

גם אחרי המשחק, בשעתיים הנוספות שבהן ננעלנו ביציע, לא פסקו השירה וההתגרויות בשוטרים, שהפכו למעשה לסוהרים. אחד הרגעים המשעשעים היה כשאחד האוהדים, שניצב מול שוטר, התחיל לפעות ככבשה. תוך שניות התפשטה הפעייה, וכל היציע נשמע כמו חאפלה בדליית אל־כרמל. המסר לשוטרים היה ברור: אתם חבורה של כבשים, נראה אתכם גברים בלי הקסדות והאלות. אחרי הפעיות עברו האוהדים לשירה רפטטיבית של השורה Oh where were you in World War II?, כזכר לתבוסת איטליה הפשיסטית במלחמת העולם השנייה.

אם שעתיים קודם שאלתי את עצמי מה לי ולאסופת השיכורים הזאת, ואף תהיתי בעצב שמא הכדורגל האנגלי הוא סקסי רק בטלוויזיה, הרי שעתה כבר התאהבתי בחבורה הנפלאה שמסביבי. העקשנות הזאת, היכולת לעמוד מוכים וחבולים אל מול האויב ולשיר בנחישות, הסבירה לי פתאום דברים שגדולים בהרבה מהכדורגל עצמו. למשל, איך האנגלים החזיקו מעמד בשיניים ובציפורניים אל מול כוחו האדיר של הצבא הגרמני. איך מדינה שלמה חיה במקלטים, בחפירות ובמערות הרכבת התחתית עד לניצחון.

מי שאיבד אותי בפסקה הקודמת רשאי לעבור כבר עכשיו לכתבה אחרת. אבל מי שמאמין בקשר שבין הלך רוח לפרקטיקה יכול לקחת איתי את הדיון הזה אל מחוזות רחוקים יותר, אל עם שההיסטוריה שלו רצופה עלילות גבורה שהמכנה המשותף לכולן הוא נחישות.

אופיו של עם - כל עם - משתקף בכדורגל שלו, אפילו בעידן שבו השחקנים מגיעים מערב־רב של לאומים. הכדורגל האיטלקי לעולם יהיה מסוגנן ובנוי על עוקץ ספורטיבי; הכדורגל הגרמני תמיד יהיה כוחני ויקדש ניצחון בעימות פיזי כמעט בכל עמדה על המגרש; הכדורגל הברזילאי יציג לפני הכל חוויה אסתטית, שלעיתים באה על חשבון התוצאה הסופית; והכדורגל האנגלי תמיד יפגין מופת של נחישות.

קחו למשל את רונאלדו הפורטוגלי ואת סקולס האנגלי, שמשחקים באותה קבוצה: הראשון הוא ככל הנראה שחקן העונה של 2007, והשני הוא שחקן שהפלומה האדמונית על ראשו היא הדבר היחיד אצלו שאיננו אפור. הראשון יקרוס בכל פעם שתישלח לעברו רגל של שחקן יריב, והשני יספוג את הבעיטה ויבקש להוכיח שאי אפשר להפיל אותו. לשמחתי, שניהם משחקים בקבוצה שסמלה מקועקע על זרועי הימנית. אבל לו הייתי צריך לבחור בין השניים, לא הייתי מהסס לרגע. בלי הראשון אין יופי בכדורגל, אבל בלי השני אין לו משמעות.

יש שיטענו כי ספגתי מכה חזקה אחת יותר מדי מהקרביניירי. אני טוען שכנראה הייתי צריך את המהלומה הזאת כדי לבחור מחדש באהבת חיי.