אף פעם לא אהיה אובייקטיבית
למרות שהשתתפה בו ואף אהבה את הסרט "הכל אישי רבין-פרס" על מערכת היחסים המורכבת בין אביה, יצחק רבין, לשמעון פרס, דליה רבין מסרבת לנבור בנושא. "הסרט נותן תמונה מאוד סימבולית למה שהיתה פעם מנהיגות", היא אומרת
איזה פוליטיקאי אמר על חברו למפלגה "אני אבלע גלולה נגד בחילה", כשנאלץ לעבוד לצדו? יצחק רבין על שמעון פרס. ומתי זכה סמל שרב אלוף יצדיע לו? כשהעיתונאי (והסמל) דב גולדשטיין המציא את המושג: "חתרן בלתי נלאה" על פרס, ורבין (רמטכ"ל בדימוס) התפעל מהדיוק שבו הביטוי זיקק את הערכתו לאיש.
"הייתי רוצה שיזכרו אותו בהקשרים אחרים". דליה רבין לצד תמונת אביה. (צילום: ירון ברנר)
מילים רבות מאוד נאמרו, נכתבו והוקלטו על הטנגו האכזרי שרקדו יחד פרס ורבין, על היריבות המרה ורבת שנים שניהלו על הנהגת המפלגה ועל הנהגת המדינה, על שלל גלגוליהן. שניהם הועידו לעצמם עתיד בצמרת, כל אחד מהם קורץ מיסוד אחר שהרכיב את ההוויה המנהיגותית דאז: זה ייצג גלות, וזה צבריות. זה ארציות, והאחר הרואיות.
שניהם נשאו את הייצוגים האלה בעל כורחם. הדימוי של פרס כעסקן מנע ממנו פעמים רבות את השלטון, הדימוי של רבין כאייקון גרם לאחרים ליחס לו כוחות כמעט מיתיים, כך היה בימים שקדמו למלחמת ששת הימים, עת גורל האומה הוטל על כתפיו, כך היה אחרי אוסלו, עת גורל השלום הושם בכפיו.
מהיום בו הצטרף רבין למפלגת העבודה ודחק בכריזמה, ברזומה ובתדמית שלו את פרס, יד ימינו של בן גוריון, השניים התנגשו זה בזה בעל כורחם ובעטו זה בזה בכל כוחם, אבל לא הצליחו לנתק בעצמם את הקשר שנכפה עליהם. הצלחה של אחד רוממה את האחר (פרס דוחף את רה"מ רבין למבצע צבאי לשחרור חטופי אנטבה) וכישלון של אחד (רבין מתפטר בגלל חשבון הדולרים) הוביל למפלתו של האחר (פרס מאבד את השלטון לבגין כעבור חודשיים).
יריבות שמבוססת על אידיאולוגיות. רבין ופרס בסרט
בתקופת חייו האחרונה של רבין, הם השלימו עם החיבור הכפוי ביניהם והבינו את כוחו בהנעת תהליכים. רובנו זוכרים את התמונה האחרונה של השניים, רגע לפני הרצח, עומדים יחד על במה מפויסים ושרים. גם דליה רבין לא שוכחת והיא מברכת על הקרנת הסרט התיעודי "הכל אישי רבין-פרס", סרטו של אריק הניג שיוקרן הערב (ה', ערוץ 2) שעוסק ביריבות המפורסמת. הסרט, הפקה של ערוץ 8, מכיל תיעוד ארכיוני רב עדויות על הולדת והתעבות אותו חוט נסתר שכבל את רבין ופרס יחד לאותה גומחה אקולוגית, עד להתנתקותו הפתאומית שהותירה את פרס חסר נשימה כמעט.
"אני הייתי שם ברקע תמיד, למרות שאין לי תובנות בעניין מערכת היחסים הזאת" אומרת רבין,. "הדוקומנטציה מדברת בעד עצמה". אבל תובנה אחת כן יש לה. "הסרט הזה בא בזמן מאוד נכון. כי בתקופה של חוסר מנהיגות, אני חושבת שהוא נותן תמונה מאוד סימבולית למה שהיתה פעם מנהיגות".
ואת מתכוונת לא רק לאביך, אלא גם לפרס?
"הוא ללא ספק שייך לדור אחר של מנהיגות. לא שהוא... טוב אני לא אמשיך. אני לא רוצה להיכנס לפרטים אבל הוא באמת שייך לדור אחר של מנהיגים".
ואת זה את זוקפת לזכותו.
"נכון".
היא לא היתה שותפה לעשיית הסרט, למרות שהיא מופיעה בו לרגע. "צפיתי בסרט והוא נותן תמונה מאוד רחבה של כל המורכבות של מערכת היחסים בין השניים, דרך מקטעים דוקומנטריים. אלה היו החיים שלנו, היינו מאוד שותפים לכל מה שקרה במשך השנים, אבל הקשר שלי הוא לא לסרט, הקשר שלי הוא לסיפור".
לא סיפקת אנקדוטות בסרט.
"זה סרט שהוא נטו דוקומנטציה של המערכת המורכבת בין שני האנשים האלה בתוך הפוליטיקה. אני לא הייתי חלק מזה ולכן לא ממש רציתי להתראיין אליו".
גם פרס לא התראיין אליו.
"אולי זו החלטה של הבמאי. ובכל אופן, אחיו מדבר בסרט וגם בתו מדברת הרבה ואנשיו - יש נציגות מאוד מאוד מאסיבית בסרט של מקורביו, כך שיש ייצוג הולם לעמדות שני הצדדים".
נשיא? בטוח שלא
לאורך כל הראיון היא אינה נוקבת בשמו המפורש של יריבו הנצחי של אביה. גם לגבי הרומן שרקמו להם בסוף הדרך היא ספקנית: "היה שינוי ביחסים. להגיד לך שעד הסוף ירדנו לפרטי השינוי? לא. היו לשינוי הזה גם כל מיני פנים. בכל מקרה שיתוף הפעולה ביניהם היה טוב, והיה מובל על ידי מטרה וברגע שהיתה להם מטרה משותפת והיתה תחושה שהם הולכים ביחד לעבר המטרה המשותפת, זה ייצר דברים טובים".אורי אבנרי אומר בסרט שהיתה ביניהם "אנטיפתיה הדדית וסימטרית", שהם "תעבו אחד את השני".
"אני לא יודעת. אני לא רוצה להיכנס להגדרות האלה, אבל מה שברור זה שהם היו כל כך שונים אחד מהשני שזה היה המקור לכל מה שהיה, השונות התהומית ביניהם. אבל אני לא רוצה להגדיר אותה כי אני לא באה ממקום אובייקטיבי - אני בטוח רואה את אבא שלי בצבעים ורודים. אז ההגדרות שלי לשונות הן לא רלוונטיות כל כך".
אז אני אגדיר: רבין היה צבר, אחד מהחבר'ה ופרס היה העולה החדש תמיד, גם אחרי שנים ארוכות בארץ.
"באיזשהו מקום הוא לא היה חלק מההוויה על ההתחלה. ואבא שלי היה נורא צבר והיה חלק מההוויה הצבאית. כשהוא נרצח, נעמי שמר כתבה שהוא היה הצבר האולטימטיבי. שהוא ממש היה שרוליק. וגם בהתנהלות הפוליטית שלו היה מאוד מאוד מאוד שונה מפרס".
יש מקום לסרט כזה? מפני שזה נושא שמאוד דובר בו.
"מאוד היה לי כיף לראות את הסרט הזה, כי אלה היו החיים שלנו מה שקרה ביניהם, העליות והירידות. אבל אולי אנשים אחרים, זה לא בראש שלהם. אין ספק שבשביל אנשים שעבדו לצדם ומולם, זה מעניין נורא, חוויה. כך אמר לי למשל בייגה, שהיה בין החבר'ה שנכחו בהקרנה בסינמטק".
לאחרונה נראה שמזכירים את אביך רק בצמידות למתרחש בחייו של מי שרצח אותו. הסרט הוא עוד דרך להזכיר שהיה לו קיום נפרד מהרצח?
"בהחלט הייתי רוצה שיזכרו אותו בהקשרים אחרים ולא בהקשר של הרוצח המתועב. כל פעם רוצים שאני אגיב לדברים הקשורים בו אז אני עונה: 'אני לא רוצה להגיב על זה, על הסיפור הנוראי הזה', זה לתת לו מקום שלא מגיע לו".
כמנהיג, חסרונו מורגש.
"ברור לי שמורגש, אבל אמירה שלי לא רלוונטית. אני לא אובייקטיבית, אני לא אהיה אף פעם אובייקטיבית ואני לא מנסה להיות אובייקטיבית".
התחושה היא שכלו מנהיגים מן הארץ.
"זה לא שייך לסרט"
זה שייך, כי זה סרט שמראה שפעם היו מנהיגים.
"היריבות בין השניים האלה, בעוצמות, בשנים הארוכות ובשוני ביניהם - יריבות כזאת היתה חייבת להיות מבוססת על אידיאולוגיות וערכים שהניעו את שניהם. היום הכל נורא אחר, יש שברי מפלגות ואין את התנועות האידיאולוגיות שנתנו כר לטיפוסים כל כך שונים לעמוד בראש מפלגה אחת ולנהל את המלחמות שלהם בתוכה. היום זה מן פלגים ושברים והמלחמות הן כבר לא כל כך אידיאולוגיות, הן כבר ממש רק אישיות".
אבל לסרט קוראים "הכל אישי".
"נכון. אבל אני לא חושבת שהכל היה אישי. זה היה אישי מפני שזה נבע מהשוני בטיפוסים. היה שם משהו מעבר לזה. אלה היו התנהלויות פוליטיות שונות לחלוטין. אז כן, זה נבע מקווי אופי מנוגדים אבל זו גם היתה תפיסה לגמרי שונה של הפוליטיקה, בעוד היום התפיסה זהה אצל כולם".
ונראה שפרס ויתר על ההנהגה.
"פרס נמצא היום במקום אחר".
אני לא חושבת שאביך היה רוצה להיות נשיא.
"בטוח שלא! אין ספק שלא. כי זה תפקיד מאוד ייצוגי וזה היה רחוק ממנו מרחק מזרח ממערב. כי הוא היה איש של עשייה - הוא אהב לקום בבוקר ולעשות ולא לייצג ולא לדבר אבל אני לא רוצה לדבר על 'מה היה אילו'. נחתכנו באיזשהו מקום ונשארנו עם הרבה שאלות".
לשאלות שמציקות לדליה רבין אין מענה אבל את זמנה היא מקדישה למרכז שקם על שם אביה, שעוסק בחינוך ופעילות לחיזוק דמוקרטיה וסובלנות בחברה הישראלית. כדי להשאיר את "מרכז רבין" רחוק מאינטריגות מפלגתיות, היא ניתקה את עצמה מכל פעילות פוליטית. "בשנים האחרונות אני דואגת שמרכז רבין יפעל לחיזוק הערכים שבשמם הוא חי ושהיו תמצית האמונה שלו, והמלחמה הזאת היא לא קלה, ולא פשוט להקים מוסד כזה ולתחזק אותו. לזה מוקדשים חיי היום. פרויקט הדגל שקורם עור וגידים עכשיו זה נושא המנהיגות. זה החלום שלי - שהמיתוג של מרכז רבין יהיה בתחום המנהיגות".
בגלל המחסור האקוטי במנהיגים?
"כיוון שאני חושבת שמורשת יצחק רבין היא בעיקר המנהיגות האחרת".
ותוך כמה זמן יהיה לנו מנהיג כמו שהיה רבין?
"את יודעת למי ניתנה הנבואה".
אני פשוט שואלת מתוך ייאוש.
"אנחנו מקווים שבקרוב".
יש לך לפחות כמה שמות בארסנל?
"לא, לצערי, אבל אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להתייאש".
