שלוש שנים של שכרון חושים - רומן עם מרצה
שלוש שנים של זיונים טובים. עולם של שררה, תאווה וניאוף נפתחו בפניי, עולם מרתק של תשוקה וריגוש. אבל גם שנים בלי ביטחון של ממש, בלי הבטחות, בלי תקווה, ועם הרבה מאוד בכי
"את עושה לי כאב לב".
"למה?" אני שואלת, והוא מחייך.
ואני בכלל הייתי בזוגיות עם אייל. אולי לא זוגיות מהסוג הנכון לי, אבל בהחלט באיזו אחת נחמדה ושלווה, שמעניקה בעיקר שקט להורים.
משה היה המרצה שלי. פגשתי אותו באחד משיעורי הסוציולוגיה באוניברסיטה, בתואר הראשון. אז עוד הייתי ביישנית, אחת שלא מתבלטת. כן מושכת תשומת לב, אבל לא ממש יודעת מה עושים עם זה.
נקודת המפנה של חיי היתה, ללא ספק, הפגישה איתו. באחד מימי הקיץ היותר חמים נסעתי למשרדו שבאוניברסיטה כדי לקבל חומר לימודי. המבט, המגע, היו מוזרים - מצד אחד קסמו לי ומצד שני השאירו אותי עם לב מכווץ. למחרת נשארתי אחרי השיעור כדי לשמוע ממנו יותר. באותו היום כבר הלכנו יחד לשתות דיאט קולה באיזה בית קפה שכונתי.
מכאן הדרך להיסחפות מסחררת היתה קלה ומהירה. קפיצות הלב השובבות לא הותירו שום מקום לרציונל שלי לבוא לידי ביטוי. הפגישות התחילו בקצב מסחרר, וכל פגישה הוסיפה נופך לרזומה. המפגשים היו חטופים אך משובחים, באוטו (של אייל), בפארק חשוך, בדירה של חברים.
אבל מה? אף פעם לא לישון יחד
בסוף השנה הראשונה הבנתי שהגיע הזמן "למסד" את מערכת היחסים שלנו. עזבתי את אייל ושכרתי דירה יחד עם חברתי הטובה מיכל. אז כבר הכל היה יותר קל. ארוחות, פינוקים, מקלחות משותפות, פנטזיות של גיל העשרה שנחסכו ממני. אבל מה? אף פעם לא לישון יחד.
שלוש שנים של זיונים, זיונים טובים מאוד. עולם של שררה, תאווה וניאוף נפתחו בפניי, עולם מרתק של תשוקה, פחד, ריגושים והרי געש. אבל שום דבר לא יציב, לא ודאי, ובטח לא מגונן. שלוש שנים בלי ביטחון של ממש, בלי הבטחות, בלי תקוות. לילות של בכי סבלה איתי מיכל, שותפתי הנאמנה לדירה. ימים של עצבות, רגעים ארוכים ורבים של כעס ותסכול.
שלוש שנים של אהבה, כך חשבתי תמיד. שני אנשים שהגורל רצה והפגיש ביניהם, שני אנשים שלא יכלו לחיות אחד בלי השני, שני אנשים שרצו רק לגעת זה בזה כל הזמן.
אז איך מגיעים תינוקות לעולם, משה?
שלוש שנים של הכחשה, זה מה שזה היה. כי משה היה בכלל נשוי. אולי אפילו באושר. בכל הזדמנות היה ממהר להגיד שרע לו בבית, שאין תקשורת, שלא מבינים אותו, ושכנראה לא רחוק היום בו נוכל לממש את האהבה הזו במלואה. ומוזר, אחרי שנתיים נכנסה אשתו להריון. אז איך מגיעים תינוקות לעולם, משה?
עברה עוד שנה עד שהבנתי שאני במקום שצריך עזרה. שמשה כנראה את אשתו לא יעזוב, ושאני חיה כנראה בפנטזיה. הלכתי לטיפול. ישבתי מול המטפל שלי, שבעיקר שתק. רוב הזמן דיברתי על הכל, ובעיקר לא עליי. הרגשתי מלאכותית, לא ממש אני. אחרי חמש פגישות הודעתי למטפל שזה לא הוא, זו אני.
שוב, ויתרתי לעצמי. זוהר חברתי היתה זו שהצילה אותי, ולא דרך "שיחות מוטיבציה". השיטה שלה היתה ממש אלימה: צעקות, הפחדות, השפלה עד עפר. זוהר נפרדה מבעלה כי הוא זיין כל הזמן מהצד, ונראה שאת התיקון שלה לסיפור הזה עשתה באמצעותי. בכל מקרה, בזכותה יצאתי מזה.
זה היה מהיר וטוטאלי. שלום ולא להתראות! נסיונות מצידו להתראות איתי, לזיין אותי, יש עד היום. ממש בזמן כתיבת שורות אלה הבנתי שהסיפור ההוא, למרות שקרה לפני עשור, נשרך אחריי בכל צורה אפשרית. הרבה אחרי הפרידה עוד אפשר היה למצוא בהתנהגות שלי דפוס דומה בקשר עם גברים מהסוג הלא נכון.
הפכתי להיות שירה הביצ'ית, שוכבת עם גברים, מפילה אותם כמו דוקים, מנסה בכל כוחי למשוך מערכות יחסים יותר משלושה חודשים. וכן, אני רוצה לחזור ולהיות הבחורה התמימה והעדינה ההיא מהאוניברסיטה.
היום, בגיל 34, אני רוצה זוגיות. אני צריכה, אבל לא כל כך מצליחה. מוצאת עצמי משכנעת חבר טוב להביא יחד ילד, מנסה לגרום בכל כוחי לאיש שאיתי להתאהב בי, לחיות איתי.
עקבות העבר כאילו אינן מניחות לי, מסרבות להיפרד ממני, כאילו דבקות בי. ההחלטה שלי לשבת ולכתוב, להוציא, היא חלק מהסיפור של הסגירה. לנסות ולהבין מה מניע אותי, ובעיקר להבין שכנראה זאת לא אני, אלא הילדה הרעה שבתוכי.
קפיצות לב שובבות לא הותירו מקום לרציונל
צילום: ויז'ואל/פוטוס
מומלצים
