עניין של זמן

 "בעיקרון, זה מדאורייתא", מסביר הבורר – איבגי בתפקיד פטריארך פשע – כשהוא מתרץ גביית חובות באמצעות שבירת "הפיקה של הברך". רגע נאה שמתאים ל"ארץ נהדרת" נרשם כאן, ועוד כמה כאלה יש – למשל, כשאחד התאומים הרוסים מתעקש לקרוא לתפילה "נשמע ישראל". או כשבנו של הבורר (שלומי קוריאט שמסתמן כאן כליהוק נבון ומוצלח) אומר לאהובתו, "יש לך יצר הרס עצמך".

מפרק אחד אי אפשר להחליט אם אחת הסדרות היקרות שצולמו אי פעם בישראל לוקה גם היא ביצר-הרס-עצמה, אבל סימנים מדאיגים נראו כבר אתמול. מצד אחד, על הדמויות המובילות הוטלה משמעת אמנותית שאינה מאפשרת להם לחייך ולו לרגע. כזה הוא איבגי המחרחר בקולו כאילו כל הסנדקים והבוררים מאז מרלון ברנדו אנוסים ללקות בצרידות כדי לשכנע. כזה הוא גם יהודה לוי – ליהוק תמוה ודמות שכתובה ברישול לעומת האחרות – שאסור לו להיות נחמד לרגע, יען כי הוא סטודנט לעבודה סוציאלית שמאמין בכל לב בשיטות טיפול אלימות לפתרון זבנגי של מצוקות רגשיות.

ומצד שני, בתוך האלימות והאוירה המתוחה שמנסים ליצור כאן ואפילו מצליחים, יש קצת יותר מדי קריצות וצחוקים: הדמויות של התאומים, למשל, מבודחות עד חוסר אמינות כללי. הפער בינן לבין רצינות המבע של איבגי יוצר לצופה בעייה של הזדהות, ופער כזה נרשם גם המקרה הפוך: המשחק המוגזם וההיסטרי של פירה קנטור לעומת ההבעה הכללית האחת שהרשו ליהודה לוי לעטות על פרצופו כשהוא מתפקד כבנה.

אבל ייתכן שכל אלה הם חבלי לידה של אקספוזיציה, ובהמשך עוד נחזה בבלתי אפשרי ממש: סדרת פשע ישראלית שמשכנעת את צופיה כי היוצרים והשחקנים יודעים משהו על אנשים שעבורם החוק לא מגיע אפילו לגדר המלצה. בימים שנשות הרוזנשטיינים למיניהם הן אייטם תקשורתי חם ובני האלפרונים למיניהם הם כוכבים לגיטימיים במדורי רכילות, "הבורר" מגיעה בעיתוי מופלא. אופיו של התסריט, כפי שהוא נחשף בפרק הראשון, דווקא מבטיח שלא יתייחסו אל הצופים כאל מטומטמים גמורים.

מאיבגי ומחנה אזולאי-הספרי תמיד אפשר לחלץ רגעים טלוויזיוניים מרשימים, קיבלנו גופה מדממת אחת ודיווח על עוד מישהו ש"הורידו" אותו, הצצנו לדרמות רגשיות גדולות בחייהן של שתי משפחות – וזה הרבה יותר ממה שתקבלו בעונה ממוצעת של סדרות-המחמד המובילות, מ"מסודרים" דרך "אמא'לה" וכלה ב"במרחק נגיעה". יותר אקשן ופחות דאחקות בהמשך עוד יהפכו את "הבורר" למוצר משובח.