שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    וודי אלן שלנו

    ספרו של דני סנדרסון, "עור התוף של קרדיף", הוא ספר שובה לב ושובר כל התנגדות שנגמר מהר מדי ומשאיר טעם של עוד. ראו הוזהרתם

    אם בשירים של שלוש דקות ואף פחות מצליח דני סנדרסון לדחוס עולמות שלמים של פלא ודמיון, תארו לעצמכם עד כמה הוא פוגע וקולע בסיפוריו הקצרצרים, חלקם וינייטות אווריריות, מעין קרעי יומן, הרהורים והגיגים, וכולם נפרשים כמניפה צבעונית מקסימה לאין שיעור, שובת לב ושוברת כל התנגדות.

     

    "הרצל אהב להישען על מעקות ולהמציא מדינות. להבדיל, אני אוהב לרכוב על קטנוע ולהמציא שירים" (מתוך "בדרך לנפוליטנה‭,"‬ עמ' ‭.(81‬ במקרה של סנדרסון, הרווח שלנו גדול בהרבה. המדינה שאותו הרצל המציא אינה להיט, כידוע – אבל סנדרסון משכיל למצוא חן ויופי בין כל הפגמים והפיגומים, ונעים להביט בעצמנו, "עם קטן מוקף דגים" (עמ' ‭,(69‬ דרך עיניו, כי אצלו, איכשהו, גם כשאנחנו מכוערים, אנחנו די פוטוגניים, יימח שמנו.

     

    סנדרסון חלם, לדבריו, להיות שודד בנקים (בהיותו התשובה הישראלית הכי מתקבלת על הדעת לוודי אלן של פעם, קל לדמיין אותו, כמו בסרט "קח את הכסף וברח‭,"‬ מסתבך עם נשדדים, שאינם מבינים את כתב ידו בפתק "זהו שוד‭,("‬ אבל מתברר שהיה עשוי להצטיין דווקא כפסיכולוג. כמה יפה, למשל, הוא מנחם מלצרית צעירה שאביר חלומותיה שבר את לבה ללא פחות מ־22 אלף חתיכות, בסיפור "הווה פשוט‭."‬ הוא מבטיח לה שמעבר לפינה מחכה לה האיש עם הקוד הסודי ללבה, ומדריך אותה: "את בפרק הכי מרתק של חייך רק אל תנסי להעביר את הדפים מהר מדי" (עמ' ‭.(90‬

     

    מאחורי הקלעים של כוורת

    העצה הזו טובה גם לדפי הספר הזה, שנגמר מהר מדי, ראו הוזהרתם, ומשאיר טעם של עוד נדמה שיש כאן משהו לכל אחד רציתם רכילויות משעשעות מאחורי הקלעים של "כוורת" (כולל כמעט מעצר סמים ביציאה ממקסיקו‭?(‬ קיבלתם. הצצה חד פעמית אל פניה הבלתי נודעות של להקת הנח"ל (כולל כישרונות המסחר הבלתי מבוטלים של מוטי פליישר, ויכולתו המופלאה של מאיר "פוגי" פניגשטיין להתעלם לחלוטין מחבריו הנמצאים בסכנת רצח ממשית‭?(‬ בכיף. אינספור אבחנות סנדרסוניות־סיינפלדיות דקיקות ומושחזות על החיים ושטויות אחרות? ברור. "האינפורמציה המועילה היחידה שאי פעם קיבלתי אצל רופא היתה שאכילת תאנים מגבירה את כוח הגברא, וקראתי את זה בחדר ההמתנה, ב'לאישה'" (מתוך "לייף סטייל‭,"‬ עמ' ‭.(15‬ ואולי המשפט האהוב עלי ביותר בקובץ כולו (והתחרות הייתה קשה‭,(‬ מאותו סיפור: "הדרך לכוונות טובות רצופה גיהנומים קטנים" (עמ' ‭.(18‬ סנדרסון יודע גם לרגש כשצריך ולפעמים צריך.

     

    בסיפור "ניחוחות בוואריה" הוא מקים לחיים את חמו, דמות בלתי נשכחת בשם פריץ, שהיה מסגר (בספר הטלפונים היה כתוב: פריץ מסגרייה וחנה‭,(‬ ובעיקר סוציופת אקסצנטרי שהעריץ (במידה) את

    היטלר ודיבר במשפטים קצרים, שצילצלו כמו פתגמים גותיים אזוטריים, כמו: "אם יש תאונה, חשוב לצלם, שאחר כך אין ויכוח. ואם יש ויכוח חשוב שיהיה אקדח" (עמ' 118) כשהוא שוכב על ערש דווי בבית חולים, מחובר לסבך אינפוזיות, אנחנו כבר מאוהבים בפריץ, וכשבכוחותיו האחרונים הוא מגיב על דיווח הצונאמי, לפיו ניספו 242 אלף בני אדם, בשאלה ההיסטורית "מי ספר‭,"?‬ קשה לדעת אם הדמעות שמופיעות בעינינו הן של צחוק או עצב. סנדרסון מצליח לגרום לקוראיו להתגעגע באמת לאנשים שלא הכירו, וגם למדינה שהייתה ואיננה, או שהיתה יכולה להיות. את החגיגה משלימה העטיפה היפה, לפי איור של רות גווילי.

     

    • מתוך מוסף הספרים של ידיעות אחרונות

     

    דני סנדרסון, עור התוף של קרדיף, זמורה־ביתן
    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    סנדרסון. יודע לרגש כשצריך
    אבחנות סיינפלדיות דקיקות ומושחזות
    עטיפת הספר
    לאתר ההטבות
    מומלצים