המִדְבָּר בתוכנו

פרשות השבוע לקוחות בתקופה זאת מספר "במדבר". זאת הזדמנות לחשוב על מקומו של המדבר בחיינו. בדרך-כלל המדבר מזכיר לנו נדודים, צימאון, תרבות קדומה, רוחות ודמיון. עובדה היא שבעברית המילה מדבר טעונה למדי. היא קשורה דווקא בדיבור ולא בשתיקה והיא גם אחות למילה דָבָר, זאת-אומרת הדבר בעצמו שאליו אנו חותרים. נובע מכך שהדיבור והדבר באים לידי ביטוי במדבר והשממה שחשבנו עליה מלכתחילה אולי דווקא מאפשרת לדברים החשובים ביותר לבוא לידי ביטוי.

ירמיהו הנביא אומנם מבקש לעצמו מפלט במדבר וזאת כאשר הוא כמעט נואש מהמצב הרוחני והמוסרי הירוד בזמנו. "מי יתנני במדבר מלון אורחים" הוא אומר, כיון שמסביבו מצב של בגידה וכשלון. אכן, אדם מבקש לעיתים "להזרק" במדבר ולהימלט מהרעש העירוני אשר מסוגל לשבש את הנפש ולקלקל את המידות. אבל השממה לבדה אינה מבטיחה שום תיקון רוחני. גם המדבר עלול להיות מוקד וזירה לאכזריות ולמפולת רוחנית.

כשבני ישראל יוצאים ממצרים הם פוגשים את הסמל הקיצוני ביותר של האכזריות האנושית – עמלק. אותו עם נודד מנצל את המדבר כדי לפגוע בחלשים וכדי להרוס כל דבר בעל ערך. אולי לכן ההנחיה הראשונה לישראל בחומש במדבר היא לפקוד ולספור, להתארגן ולהיערך. בתוך המרחב המדברי הגדול יוצר עם ישראל, על-פי ציווי מגבוה, מערך רוחני וארגוני החורג מסדרי המדבר הרגילים. העם נערך לשבטיו ולמספריו כמין מרד בכללי המדבר השגרתיים.

נובע מכך שאדם יכול להתפרע בתוך הבית, אבל יכול גם להיות מאורגן במדבר. הדיבור שאותו שומעים ואליו מתייחסים הוא זה שקובע מה הדבר שיקבע את התודעה ואת ההתנהגות. כאשר הנביא הושע מדבר על תיקון רוחני הוא מחזיר אותנו לשנות הנדודים במדבר. "לכן הנה אנכי מפתיה והלכתיה המדבר, ודברתי על לִבה. ונתתי לה את כרמיה משם ואת עמק עכור לפתח-תקווה, וענתה שמה כימי נעוריה וכיום עלותה מארץ מצרים" (פרק ב', פסוקים ט"ז – י"ז). אכן הקול האלוהי נשמע בכל מקום, אלא שבמדבר לעיתים הלב פנוי יותר לשומעו. "ובבא משה אל אהל מועד לדבר אתו וישמע את הקול מִדַּבֵּר אליו מעל הכפרת אשר על ארון העדות מבין שני הכרבים, וידבר אליו" (במדבר, פרק ז', פסוק פ"ט). הקול עצמו מִדבר והשאלה מי אכן רוצה ומסוגל להקשיב אליו.

שנות המדבר נותרו בתודעה הלאומית שלנו כחוויה מכוננת. עניין זה קיבל חיזוק משום הגזרה שהוטלה על "דור המדבר", שלא יכנס ארצה, עקב כישלונם בחטא המרגלים. מכאן שאב כמובן ביאליק את היסוד ליצירתו "מתי מדבר".

התמונה של אנשים ההולכים סביב סביב במדבר מתוך ידיעה שכאן תהא קבורתם אכן מורכבת וקשה מאוד. רק בודדים (יהושע וכָלב) היו מסוגלים עוד במדבר לחשוב בצורה של חופש וגאולה ולכן זכו להיכנס ארצה. במובן זה המדבר אינו תקופה חד-פעמית בתולדותינו אלא אופציה הולכת ונמשכת המייצגת גם את הדיבור הנבואי וגם את ההכשרה וההכנה לקראת הכניסה לחיים מדיניים עצמאיים. בדורנו מדבר סיני קיבל כמובן משמעות מחודשת בכל הנוגע למלחמות ולשלום עם מצרים. גם אם אנו עזבנו את המדבר, הוא בוודאי לא ממהר לצאת מתוכנו.