שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    צילום: ניב קלדרון

    לפעמים הם פשוט זקוקים לקצת בכי וצרחות

    לא כל בכי של הילד צריך להקפיץ אתכם למצב של פעולה וחיפוש פתרון שיסיים כמה שיותר מהר את המשבר הקולני. לפעמים הוא בוכה - פשוט כי הוא צריך לבכות קצת. הפסיכולוגית שירלי יובל-יאיר ממליצה: תנו לו לבכות ופשוט תהיו שם בשבילו

    בתנו האמצעית נולדה בלידת מלקחיים טראומטית במיוחד ומרגע שיצאה לעולם התחילה לבכות ולא הפסיקה במשך כל השנה הראשונה לחייה. הסיבות לבכי לא היו ברורות, גם אחרי שבדקנו ושללנו כל בעיה פיזיולוגיות.

     

    אולי היתה זו הלידה הקשה, אולי המזג הסוער שלה, אולי העובדה שלנשמה כל כך עצמאית שכמותה ממש לא התאים להיות תינוקת תלותית – כך או כך היא העמידה אותנו במבחני סיבולת לא פשוטים בשעות אינסופיות של בכי.

     

    סצנה אחרת, מוכרת לכל הורה: אתם בסופרמרקט ולמרגלותיכם ילד שצווח כאילו תולים אותו. הוא בועט ומתפרע ומשבץ בין הצווחות גם משפטים מעודנים, כמו: "אתם הורים הכי רעים בעולם" או "אני שונא אתכם". קהל חולף על פניכם ואתם מרגישים כמו שחקנים באיזה מופע חוצות של "תיאטרון אחר". למופע האימים הזה שנקלעתם אליו קוראים: "התקף זעם".

     

    "לא צריך לבכות"

    התקפי זעם בפרט ובכי בכלל הם אחד הנושאים הכי קשים להתמודדות בהורות והם חלק בלתי נפרד מחיינו. בכי גורם לנו ההורים למגוון תחושות קשות. החל ממצוקה והזדהות עם הכאב של הילד (במיוחד אם אנחנו מרגישים שזה בכי "מוצדק"). הבכי מכניס אותנו ללחץ ומגייס אותנו לפעילות קדחתנית בניסיון לסיים עם זה כמה שיותר מהר.

     

    תינוקות וילדים קטנים בוכים הרבה. הבכי הוא חלק מהשפה שלהם. העניין הוא שמה ש"מותר" לתינוק בשנתו הראשונה לעשות – כבר לא נתפס כלגיטימי בהמשך הקריירה שלו. כולנו משתמשים במשפטים כמו: "אני לא מבינה אותך כשאת בוכה. תסבירי לי במילים". כולנו אמרנו, גם אם לא התכוונו: "לא צריך לבכות מדבר כל כך קטן". כולנו חלקנו שבחים: "איזה גיבור היית שלא בכית".

     

    רובנו ההורים, מתוך כוונות טובות ומתוך הקושי שבכי מעורר בנו – מתמודדים עם בכי בדרך אחת - בניסיון לעזור לילדינו להפסיק אותו כמה שיותר מהר.

     

    שיטת הפסק זמן 

    כשבתי האמצעית לא הפסיקה לבכות - חלק מהתחושה הקשה שלנו נבעה מהעובדה שלא ממש ידענו איך להתמודד עם זה. באיזה שהוא מקום היה נראה שהיא ממש זקוקה למנת בכי מסוימת שרק היא עצמה קובעת את משכה ועוצמתה - בלי קשר לכל הפעולות שאנחנו הוריה עושים. כשבחרה לסיים את הבכי, הייתה חוזרת לפעילות עליזה ומשוחררת, כאילו כלום לא קרה. בניגוד גמור אלינו, שנותרנו סחוטים רגשית אחרי אפיזודות כאלה.

     

    במהלך השנים ניסינו כל מיני שיטות, ביניהן גם השיטה המפורסמת של "פסק זמן", שמבוססת על התפיסה הביהביוריסטית לפיה אם לא תעודד התנהגות מסוימת של הילד, היא תחלש בהדרגה. שלחנו אותה לחדר לבכות בכל העוצמה שהיא זקוקה לה, אבל לא לידנו. בייאושנו ניסינו הכול, אבל בניגוד להבטחות, משכי הזמן של הבכי לא התקצרו כלל.

     

    ואז, דווקא בעקבות לידת אחיה הקטן, משהו השתנה. משהו בי הצליח לקבל את הבכי של ילדתנו בצורה חדשה. ברגעי משבר, הלכתי יחד איתה לחדר, ישבתי שם איתה, לפעמים מחבקת חזק (למרות שהתנגדה, בעטה, צעקה עלי), לפעמים יושבת בשקט לידה ועוברת איתה יחד את הסערה הזו.

     

    זו חוויה חזקה מאוד כשאתה מצליח לעבור את זה עם הילד שלך, בלי להיבהל. פשוט להיות שם, להכיל את התקף הזעם, צער או תסכול שלו. הבנתי באופן חדש את העובדה שהיא פשוט זקוקה לפורקן הזה. שהיא, פעוטה בת 4, משתמשת בבכי הזה כדרך לשחרר את עצמה מלחצים מאוד גדולים שהיא כנראה עוברת כרגע.

     

    תנו מקום לדמעות

    אז גם קראתי את הספר שפקח את עיני ודיבר אל ליבי. מדובר בספר "בכי והתקפי זעם" (הוצאת אחיאסף), שכתבה פסיכולוגית אמריקנית שוויצרית בשם דר' אלטה סולטר, שחקרה במשך 25 שנה את תופעת הבכי של תינוקות וילדים.

     

    סולטר מגדירה את הבכי כמנגנון ריפוי טבעי של הגוף. בכי מתרחש כאשר אנחנו נמצאים בלחץ. החיה האנושית מתוכנתת להוציא אנרגיה רבה בשעה שהיא חווה רגשות עזים, פחד או זעם. הבכי משמש דרך לפרוק את האנרגיה הזו ולהחזיר את הגוף למצב של איזון. בכי הוא אם כן דרך מאוד יעילה לצמצם חרדה ולהירגע. מחקרים מצאו אפילו שבדמעות ובהתפרצויות הזעם יש חומרים שעוזרים לגוף לצמצם את ההשפעות השליליות של מצב הלחץ.

     

    המהפכה המחשבתית שסולטר מעוררת אותנו אליה היא לראות בבכי משהו חשוב, מועיל והכרחי. סולטר מסבירה שהדרך לצמצם בכי היא לנסות קודם כל לטפל במוקדי הלחץ עצמם. להקל על הילדים שלנו, להעניק להם חיים נטולי לחצים עד כמה שניתן.

     

    אבל כשהדמעות כבר מגיעות – יש לתת להן מקום, לכבד אותן, לקבל ולהכיל אותן. לשיטתה, הדרך הנכונה היא לאפשר לילד לבכות (ואנחנו מדברים כמובן על סוגי הבכי שלא נובעים מכאב פיזי או מסיבה מיידית שניתן לטפל בה). להישאר איתו כשהוא בוכה, לחבק, לומר מילים של אהבה ולא לעזוב.

     

    מיללנות ועד התקפי זעם

    גם בהתקפי הזעם היא מציעה לטפל באופן הזה של נוכחות הורית שמאפשרת ומכילה. את היללנות של ילדים (מין קיטור מתמשך שמסוגל להוציא הורים מהדעת) מסבירה סולטר כמין ניסיון לא מוצלח לבכות, כלומר יללנות נגרמת על ידי צורך לבכי שלא בא על סיפוקו ושאולי אם יגיע למידה הנכונה יישפך החוצה בצורת בכי גדול ומרגיע.

     

    סולטר מדברת על כך שכאשר ילדים בוכים את המנה הדרושה להם, הם מאושרים יותר. נשמע פרדוקסלי? נסו להיזכר בעצמכם בתחושה הנעימה, בשלווה וברגיעה שמשתררת עליכם אחרי בכי הגון (במידה שאתם מאפשרים את זה לעצמכם כמבוגרים).

     

    אחת הסיבות לכך שכל כך קשה לנו להכיל באמת את הבכי של ילדינו ולא לפתור אותו מיד עבורם, קשורה לשאלה עד כמה נתנו לנו לבכות כילדים.

     

    אחד השירים שליוו אותי בילדותי וגרמו לי למצוקה רבה היה השיר: "אמא אמרה לי דני" (מרים ילן שטקליס). שורות השיר היו מתמקמות להן בתוך ראשי, והמאבק שלי בבכי הפרטי שלי, היה נידון לכישלון. אולי דווקא בגלל הציווי הזה של השיר: לא לבכות. רק לא לבכות. כי כמו שאמא של דני אומרת לו "ילדי לא תינוק בכין, ילדי לא יבכה אף פעם כמו פתי קטן".

     

    הספר של דר' סולטר עורר בי המון מחשבות וצייד אותי במלאי סבלנות מסוג חדש. הוא גרם לי להגיב לבכי של ילדי בהרבה יותר חופשיות ורכות, ושלא כמאמר השיר המפורסם: "אני תפקידי לנגב לך את הדמעות" – אנחנו ההורים תפקידנו, דווקא לאפשר לך את הדמעות.

     

    שירלי יובל-יאיר היא אמא לשלושה, פסיכולוגית, מוזיקאית, מחזאית ומחברת הספר "על החיתול ישבתי ", הוצאת מטר.

     

    לכתבות הקודמות בסדרה:

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    רק להיות שם בשבילה
    צילום: index open
    ד"ר רק שאלה
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים
    מומלצים