שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    אני אומרת שאין דבר חזק יותר מלב שבור

    פעם הכי פחדתי מלב שבור. אבל לב שבור זה לב חי, פועם ובריא, רק מעט מצולק. לדעתי לב שבור לא יכול להישבר יותר מכפי שהוא, אולי רק להוסיף סדק קטן פה ושם. סדק באמון

    הפחד הגדול ביותר שלי היה שהלב שלי יישבר, שוב.

     

    בגיל 20 חוויתי זאת בפעם הראשונה. זה כאב ברמות שלא ניתנות לתיאור. חמש שנים לקח לי להתאושש. לחזור באמת באמת לעצמי ולתת לעצמי להתאהב שוב. איכשהו נכנס לראשי, שעוד שברון לב כמו זה שחוויתי יגמור אותי לחלוטין.

     

    השנים חלפו, אני התבגרתי, עברתי מערכות יחסים, קצרות, ארוכות יותר, חסרות משמעות. עזבתי, נעזבתי, נעלמנו והלכנו ביחד. למרות שמפעם לפעם גיליתי כמה אני חזקה הרבה יותר ממה שנתתי קרדיט לעצמי, עדיין היה קיים בי הפחד הזה, במינון קטן יותר.

     

    בצורה אירונית ומעוותת הבאתי זאת על עצמי

    כשחתכתי סופית, בלית ברירה, עם ר', האסימון נפל. באיטיות כואבת, הבנתי שאני ניצבת בפני שברון לב, ארוך, מתמשך ומייסר. אותו דבר שכה פחדתי ממנו, לא רק שעומד לקרות, אלא שאני בצורה אירונית ומעוותת הבאתי זאת על עצמי.

     

    אם משהו נופל ומתנפץ לרסיסים, אנחנו ניקח מטאטא ונאסוף את הרסיסים. אולי נשב ונבכה על האובדן, ההרס והשיברון. ייתכן שאפילו ננסה להדביק חזרה בדרך לא דרך, ניצור חיקוי של מה שהיה פעם, גרסה מרוסקת ושברירית שבעתיים שלו. אפשר גם פשוט לומר "לא נורא, מחר נקנה עוד....". הרי לא ניתן לעשות כלום עם משהו מנופץ לרסיסים.

     

    אני אומרת שאין דבר חזק יותר מלב שבור. לב שבור זה לב חי, פועם ובריא, רק מעט מצולק. זה לב שידע דברים פחות טובים, טעם וחווה אותם. לב שבור לא מודבק מחדש, הוא נשאר כמות שהוא וממשיך הלאה. הוא לא יכול להישבר יותר ממה שהוא שבור, אולי רק להוסיף סדק קטן פה ושם. זה לב שכבר חטף נוק-אאוט, וכל מה שיקרה מכאן והלאה זה רק כמה זעזועים משניים.

     

    אבל עד שהבנתי את זה, חשבתי שהלב שלי נשבר, מתאחה - ונשבר שוב. עם כל שבירה נוספת הוא עוטה סביבו אפוד מגן, חומות ההגנה המפורסמות. למרות שיותר שבור משבור אי אפשר להיות, עדיין קיים הפחד הזה להיפגע, לכאוב ולעבור הכל מההתחלה.

     

    הכאב ההוא, שחוויתי בגיל 20, לא יחזור

    מתישהו הבנתי שהלב נשאר שבור, ואני כבר לא יכולה להישבר יותר. הבעיה היא שנותרות כל קליפות ההגנה. הפחד הגדול שלי נעלם כלא היה. אני כבר לא אהיה שבורת לב, כי הלב שלי שבור מלכתחילה. הכאב ההוא, שחוויתי בגיל 20, לא יחזור. מכאן מגיעה ההכרה בחוזק האמיתי.

     

    אז חתכתי, הלכתי, ולא כאבתי יתר על המידה.

     

    סטייה קטנה: צפיתי בגמר של "רוקדים עם כוכבים". כצופה מכורה, עם מעורבות רגשית גבוהה ומיותרת, ראיתי כל תוכנית, כל פרומו, כל מה שניסו למכור לנו ולדחוף לגרוננו. באתי עם ראש פתוח לגמר, ולאט לאט התגבשה דעתי: רציתי שרודריגו גונזאלס ינצח. אל מול אילנית לוי, המגובה בבולדוזר אייל גולן, התחלתי לחשוב שאין סיכוי. הייתי מוכנה אפילו להפסיק לצפות בתוכנית, מכיוון שבראשי הופנמה ההבנה שאילנית תנצח, בין אם בזכות או בגלל מערכת משומנת וממוסחרת, שעובדת היטב. איבדתי אמון מזמן בטוהר ובאמיתות של תוכניות ריאליטי למיניהן ובכל המסחור שמסביבן. משחק מכור – זה שם המשחק. בדיוק כמו ששנים כולם אומרים שהאירוויזיון זה הכל פוליטיקה, ובכל זאת מתעקשים להתאכזב, כשאנחנו לא מנצחים. בכל אופן, רודריגו ניצח.

     

    בחזרה אליי:  אז לשמחתי גיליתי שר' לא שבר לי את הלב, השבור ממילא. היו דמעות, אבל לא היה "ג'ק המרטש". מה כן היה? אפוד המגן הארור. חזרו חומות המגן, הקשיים במתן אמון. התחלתי להבין שהמכה הזאת קשה והרסנית הרבה יותר. נגזל ממני הדבר הכי בסיסי ליצירת מערכת יחסים. בלעדי האמוןן, לא משנה כמה רצון, מוכנות, בשלות ופרטנרים מתאימים, לא נצליח לבנות דבר. האמון מאפשר לנו להיפתח, להתמסר - ולהיות.

     

    הלב שלי שבור, ולכן הוא הכי חזק שרק יש. אבל החומות, הקליפות, האפודים שאספתי במהלך חיי, הם מכסים אותי וגובים מחיר כבד.

     

    אז איך קשור הסיפור על רודריגו? מהמקום הכי לא צפוי, מהמקום שהרים ידיים לחלוטין, שקיבל את רוע הגזרה, שנכנע והתמסר טוטאלית להיעדר האמון, הגיע ניצחון. בתחום אחד בחיים, הזדכיתי השבוע על אפוד המגן שלי והתחלתי שוב להאמין.

     

    אז אולי עוד לא אבדה התקווה. למה לא לעשות שימוש במספרי הטלפון שמחכים לי על השולחן? למה לא להתקשר ולצאת? למה לא לתת הזדמנות? אז התקשרתי. ומי יודע, אולי עוד אזדכה על עוד כמה וכמה אפודי מגן.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: סי די בנק
    לב עם ציפוי מגן
    צילום: סי די בנק
    הכרויות
    כתבו לנו
    מומלצים