במירוץ גולני: קצין שנפצע בלבנון ובשכם

הכפר בינת ג'בל הוא אחד המקומות שנחרטו היטב בלב רבים בחברה הישראלית במהלך מלחמת לבנון השנייה. עבור סגן אברהם מקובר (23), המשרת כיום מפקד פלוגה בגולני, הקרב סימן תהליך של לחימה, פציעה ושיקום.  

סגן אברהם מקובר, מפקד פלוגה בגולני (עידו בקר, צילומי ארכיון: דני דגן ואורלי דיין)

היום (יום א') יתקיים בקרית שמונה מירוץ גולני ה-24, אותו יזניק אלוף פיקוד הצפון, גדי אייזנקוט. אחד המתמודדים במירוץ - הנערך לראשונה מזה ארבע שנים - הוא סגן מקובר, שנפצע לצד חייליו בקרב הקשה שהתחולל בלב הכפר העוין בדרום לבנון. מקובר, שכבר הספיק לחזור לשירות, נפצע בשנית לפני מספר חודשים במהלך פעילות בשכם. אולם, גם הפעם התעקש הקצין לחזור לשרת בפלוגה קרבית בגולני.

בראיון ל-ynet משחזר מקובר את הקרב העקוב מדם שהתרחש בלבנון. "הגענו לבית בבינת ג'בל לפנות בוקר, לאחר שעות של הליכה ארוכה וקשה בשטח מלא במחבלים. חצי שעה לאחר שנכנסו לבית נפתחה לעברנו אש מנשק קל וטילי נ"ט. התחלנו לחטוף אש תופת משלושה כיוונים בו-זמנית", מספר מקובר.

"לא ידענו מאיפה, לא ידענו מי יורה ומה הוא יורה. אחד הטילים חדר פתאום אל הבית, ואז איבדתי את ההכרה. כשהתעוררתי חשתי פציעה באזור הגב והבחנתי בצוות שלי שוכב מסביבי - כולו מרוסק. כולם נפגעו, חלק קשה וחלק קל. חלקם הצליחו לתפקד וחלק לא.

"לא מצאתי את הסמ"פ ולמרות הפציעה קמתי, וכשמצאתי אותו מחוץ למבנה גררתי אותו פנימה. יחד עם רופא שהוצמד לנו טרם הכניסה ללבנון, למרות התנגדותי לצירופו, טיפלנו בפצועים תחת אש. הרופא, שנפצע אף הוא בפניו המשיך לטפל בפצועים בנחישות", הוא משחזר.

"לא ידעתי מי נהרג ומי נפצע"

סגן מקובר מציין כי הגיע לבית החולים כשהוא מבולבל ומודאג. "לא ידעתי מי נהרג ומי נפצע. הייתי עסוק בלחשוב על שיקום וחזרה מהירה לשדה הקרב. גם אחרי שחזרתי נפצעתי בשנית, הפעם בקרב בלב שכם, אבל ידעתי שביחד כולנו - אני וחייליי שנפצעו בלבנון - נתגבר ונשוב ביחד להילחם ולהגן על המדינה". 

פינוי הנפגעים מבינת ג'בל (צילום: ניב קלדרון)

היום מוצב מקובר באחד מבסיסי האימונים של גולני באזור הצפון, ורגע לפני חזרתו לפעילות מלאה בתום ההתאוששות מפציעתו השנייה, הוא לא מסתיר את הגאווה בכומתה החומה. "מירוץ גולני שיחל ביום ראשון הוא ניצחון של החטיבה שביחד עם כל הצבא חוזרת אל עצמה. עבורי זו סגירת מעגל. גולני זו משפחה, וזה הכל ביחד. מה שחשוב לך באמת זה הצוות, זה החברים. החיילים הם בעצם החברים הכי טובים שלך, איתם אתה חי ונלחם בשדה הקרב. הרצון לשמור על המשפחה והאזרחים במדינה מסייעת לך להתמודד עם כל הקשיים".

כשהוא צועד בשבילי בסיס האימונים ניכרת ההערכה והכבוד שלה הוא זוכה מפקודיו. מקובר, מפקד נערץ שסיפורו הפך לגאווה בגולני בפרט ובקרב קצינים ביחידות אחרות בכלל, מעדיף להצטנע ולהדגיש את היותו לוחם כמו חבריו ליחידה מופקד על השמירה של ביטחון המדינה.

בחדר המ"פ של מקובר מתנוססים בגאווה דגלי גולני ודגל הלאום. האפוד ערוך לכל תרחיש על כסאו ונשקו האישי משופצר כהלכה, מצוחצח היטב. זהו נשק שידע מלחמה וקרבות ומבחינתו של מקובר מדובר בנשק שצריך להיות לצדו גם בימי שלום. "כולנו רוצים לשרת בצבא גם בעתות שלום. אם יהיה שלום, יהיה לנו זמן ליותר פעילויות של חינוך ומורשת קרב בצבא ולא רק למלחמות, וזה הטוב שבדבר".

בינתיים, באחת הפינות בבסיס, מכינים החיילים את השלטים למירוץ שיתקיים בצפון ישראל, אזור שידע קיץ קשה של מלחמה ואבידות בקרב חיילי צה"ל והאזרחים. המירוץ יסתיים בדרום המדינה, שבו עדיין חיים תושבים וחיילים על החרב ובצל אזעקת "הצבע האדום".