לפני הזריחה

שום דבר בחזותו התזזיתית של אריאל מרגלית לא מסגיר את העובדה שהוא פתח את היום שלו ב־4:30 לפנות בוקר. למרות שאנחנו נפגשים כמעט 15 שעות מאוחר יותר, שבמהלכן הוא הספיק לעשות הכל מלבד לנוח, הוא נותר ערני ומפוקס כפרסומת מהלכת לקפסולות אומגה 3. מהר מאוד מתברר שמקור האנרגיה הבלתי נדלית שלו דווקא לא קשור לצריכה מוגזמת של קפאין, כפי שמתבקש אולי להניח, אלא לצורך פנימי בוער לעשות, ולעשות הרבה. כל כך הרבה, שכמעט לא נשאר זמן לישון.

"איבדתי את הנאיביות כבר כילד בן 18". אריאל מרגלית. (צילום: דביר כחלון)

הסיבה ליקיצה המוקדמת, למקרה שאתם לא נוהגים לכוון את הטלוויזיה שלכם על ערוץ 10 בין השעות 6:30 ל־8:00 בבוקר, היא הבייבי האקטואלי החדש של הערוץ בכלל ושל מרגלית בפרט: "חדשות הבוקר", אותה הוא מגיש חמישה ימים בשבוע לצידה של תמר איש שלום. "אני עדיין לא רגיל לכבות את עצמי מוקדם, אז יוצא לי ללכת לישון מאוחר יחסית", אומר מרגלית. "בעוכריי עומדת העובדה ששעות הלילה היו לרוב השעות הכי פוריות שלי. אבל למרות שהימים הרבה יותר ארוכים, זו חוויה מעניינת להתעורר כל כך מוקדם, קצת מחזיר אותי לשורשי האנושות, לאיך שדברים אמורים להיות, אנחנו אמורים לקום עם הזריחה וללכת לישון עם השקיעה".

דבר אחד בטוח: במקרה של מרגלית, העשייה בהחלט מצדיקה את ההקרבה. רק בן 27, וכבר מוצף הרזומה שלו בעשרות שעות של עשייה עיתונאית נוקבת, מהסוג שמתאים רק למי שהמקצוע הזה באמת זורם בעורקיו. המרתון החל כשהיה בן 12. הוא לקח חלק במשלחות דו קיום לילדים יהודים ופלשתינים ("היום זה נשמע כמו מנטרה שחוקה, אבל אז זה היה יוצא דופן") שנערכו בירושלים, שם גדל. בעקבותיהן רואיין לאי אילו תוכניות אקטואליה ונתבקש להביע את חוות דעתו בנושא. בהמשך, הוצע למרגלית להגיש רצועת אקטואליה לצעירים ברדיו קול ישראל. משם הדרך לגלי צה"ל היתה זריזה.

הוא שירת כעורך חדשות שנהג להגיח מדי פעם עם כתבות חדשותיות מהשטח. מרגלית נשאר בתחנה הצבאית גם כמה חודשים אחרי שחרורו, בשנת 2001, עד שקם פרויקט שאפתני שכונה "חדשות ישראל". "משה שלונסקי וגיל עומר קיוו להקים את ערוץ החדשות הישראלי, משהו כמו CNN שישדר חדשות 24 שעות ביממה", מספר מרגלית. "במשך שנה הפקנו את החדשות לערוץ 10, כשיעקב אילון מגיש את המהדורה ואנשים כמו ינון מגל וצבי יחזקאלי גם היו בתמונה".

הערוץ, כידוע, לא הוקם לבסוף, וב־2003 לוהק מרגלית באופן רשמי לערוץ 10 ככתב, והחל לראות עולם. כשפרצה מגיפת הסארס באסיה הוא היה הראשון לחבוש מסכה ולעלות על מטוס. כך היה גם כשאירעה חטיפת המטיילים הישראלים בקולומביה, או כשמישהו היה צריך לנסוע למפעלי חברת רמדיה בגרמניה עם פרוץ הפרשה. "היו לי הרבה משימות חו"ל שהיו פשוט חוויה אדירה", הוא מסכם.

יש המון דברים טובים שקורים פה בארץ (צילום: דביר כחלון)

נשמע בעיקר מפחיד.

"יש רגעים קצת מפחידים, אני מודה, אבל זה אדרנלין מטורף, וכשחוויה כזו עולה על הפרק אני פשוט לא מסוגל להגיד לה לא. במקרה של מגיפת הסארס למשל, אף אחד לא ידע איך זה יסתיים, ולהסתובב במחוזות הגרילה בקולומביה בין קרטלי הסמים, זה גם לא הדבר הכי בטוח".

נותרה קצת נאיביות בעולמך?

"אין ספק שבמקום כזה אתה מאבד המון, אבל את הנאיביות איבדתי כבר כילד בן 18. כשאתה נשלח לכסות פיגועים ולעמוד בזירות שמוטלות בהן גופות מאחורי סרט אדום ומצפים ממך לדווח בקור רוח, נאיביות היא לא משהו שאתה יכול להתהדר בו".

ושמחת חיים?

"לא קל לשמור על שמחת חיים בתוך העולם הזה של החדשות, כי חדשות שמתעסקות בדברים טובים הן לא מעניינות, ובין היתר תפקידנו לדבר על מה שרע, כדי אולי להביא לשינוי. אז אתה לא נותן לזה לחדור מתחת לעור, ויש מקומות שבהם אתה נהיה אטום. אמא שלי הזכירה לי לפני כמה זמן שאמרתי לה פעם שכשאני מגיע לזירה של פיגוע אני סותם את האף. זה יכול להיות ככה שעות שלמות, שבהן אנשום דרך הפה, וזו הדרך שלי כנראה לא להכניס את זה פנימה. ומעבר לכל, המודעות שלי לכל מה שקורה לא אומרת שאני חי את זה. יש עולם לראות, יש המון דברים טובים שקורים פה בארץ. גם בעבודה אני נתקל בהמון דברים טובים".

למשל?

"עשיתי כתבה לערוץ 10 על אורנה פורת, השחקנית, שחגגה יום הולדת 80. היא אמרה לי משהו מדהים שמלווה אותי כל הזמן, וזו מתנה ענקית בשבילי: שלא משנה כמה הכתירו אותה כאשה שעומדת בטופ, השחקנית הראשונה של ישראל, פנומן, מה לא - היא המשיכה ללמוד, המשיכה לא לוותר לעצמה, וגם כשהיא היתה שחקנית כאן בישראל היא נסעה ללוס אנג'לס ללמוד תיאטרון ילדים וחזרה לארץ כדי להקים את תיאטרון אורנה פורת. זו מתנה אדירה לפגוש אנשים כמוה, כמו אנשים שאיבדו את המשפחה שלהם ומצאו את הדרך המיוחדת שלהם להתמודד עם הכאב או לנתב אותו למקום פורה".

את "חדשות הבוקר", שעלתה לאוויר באמצע מרץ האחרון, מגדיר מרגלית כ"מהפכה", לא פחות.

מי שמתחבר אל הז'אנר עשוי להסכים איתו. "כשפנו אליי גלעד עדין (מנכ"ל חדשות 10 - ח.ג) ומי שהיה הסמנכ"ל אז, שלומי שטיין, וסיפרו לי על התוכנית, הסכמתי מיד. הבנתי שאנחנו לא הולכים לעשות עוד תוכנית בוקר שתעסוק בקצת פוליטיקה רכה, קצת מרקים וקצת מסז'ים. אנחנו פשוט עושים שעה וחצי של תוכנית חדשות, ונותנים לצופים שלנו את כל מה שבנאדם צריך לדעת כשהוא קם בבוקר ומתחיל את היום - חדשות, מזג אוויר, קצת כלכלה, הכל בנימה מאוד נעימה של בוקר. מן 'כותרות העיתונים עלינו, הקפה עליכם'".

איך זה בשבילך להופיע על המסך חמישה ימים בשבוע?

"זה משנה את שגרת החיים לגמרי, זה בייבי שפיתחנו במשך חמישה חודשים בערך, וזה כיף. להקים דברים חדשים זה תמיד כיף".

ולשבת כל יום באולפן לא מרגיש קצת כמו הורדת הילוך?

"לשבת באולפן זו חוויה אחרת, זה עובד על מקומות אחרים, שהם מעניינים לא פחות. יש המון אקשן בשידור חי של חמישה ימים בשבוע, ולהחזיק יחד עם תמר כל יום תוכנית של שעה וחצי שתהיה מעניינת ולהביא תכנים שהם לא בנאליים, זה ראש יותר עריכתי. חוץ מזה שאני כן ממשיך לצאת לשטח, אני ממשיך ואמשיך להביא סיפורים גם לתוכנית שלי וגם לתוכניות אחרות. זה עובד על מקומות אחרים, אבל זו חוויה מרתקת, ודווקא זה שזה כל בוקר ואתה יכול לבנות איזושהי אג'נדה ולהחליט באיזה נושאים אתה רוצה להתמקד ולאורך זמן, נותן לזה ערך מוסף".

איך עובדת זוגיות המסך שלך ושל תמר?

" זו היתה החלטה מערכתית לצוות אותנו, ובינתיים זה מוכיח את עצמו. אנחנו מאוד נהנים לעבוד ביחד ואני חושב שכל אחד מאיתנו גם מעריך את השני, ורואים את זה בשידור.

אנחנו גם נותנים מקום אחד לשני, לא נלחמים זה בזה, זה כיף. היא עיתונאית טובה ובחורה חכמה וזה חשוב, כי בסך הכל מדובר בבנאדם הראשון שאתה רואה בבוקר".

את חליפת העיתונאי מקלף מרגלית בדרך כלל בשעות שבהן רובנו רק פוקחים עיניים או יוצאים לעבודה, מתישהו בסביבות 8:00 בבוקר. לפעמים הוא מצליח לחטוף תנומה של שעה, אבל ברוב הזמן הוא נוסע לשיעורים באוניברסיטת תל אביב. איכשהו, בתוך המרוץ, הוא הצליח גם לתפקד בשנים האחרונות כסטודנט לפילוסופיה ומינהל עסקים. "זה בא לי מהבית", הוא מחייך. "הוריי ואחותי הגדולה הם כולם אדריכלים ואנשי אקדמיה. אם לא הייתי עיתונאי, בטח הייתי אדריכל. גם היום אני בונה שולחנות ומנורות ומאוד אוהב ומתעניין בזה. מבחינתי לימודים היו סוג של ישורת אחרונה, ותודה לאל נשארו לי רק עוד שני שיעורים כדי לסיים את התואר".

נשאר לך גם זמן פנוי לעיסוקים פחות אינטלקטואליים?

"זה דורש מאמץ, אבל עושים את זה. אני חולה על הים, ושונא את עצמי בימים שאני קולט שאני גר בעיר עם ים ולא ביקרתי בו המון זמן, לא משנה אם זה חורף או קיץ. אני עושה ספורט, קורא ולומד. אני מאוד נהנה מהלימודים. רק בגלל שאני מוצא את עצמי עובד בשעות שהן שונות מרוב האנשים, ומטבע הדברים הן שונות גם משעות של האנשים הקרובים אליי, אז זה קצת קשה לפעמים. אבל מצליחים לעשות הכל כשרוצים".

לא מעט מזמנו הפנוי של מרגלית מוקדש למנחת הערוץ הראשון, ועיתונאית "פנאי פלוס", דנה הרמן, חברתו בשנה האחרונה ואייקון בפני עצמה. מתברר שלמגזין שאתם קוראים היה חלק חשוב בהיכרות ביניהם. "הכרנו במסע עיתונאי קצרצר. שנינו נשלחנו לראיין את ריקי מרטין לפני הגעתו לארץ", הוא מספר. "אותה שלחו כי היא אשפית בתחום התרבות על כל גוניה, ואותי בעיקר בגלל שלמדתי ספרדית. אני התאהבתי ממבט ראשון", הוא אומר.

למרות שהעניין הציבורי בזוגיות שלעיל הוא כביכול לגיטימי, מרגלית לא מזדהה עם הצורך, וכל ניסיון לדוג ממנו פרטים נוספים עולה בתוהו, מה שמעורר תובנה מעניינת: הייתכן שיש במדינתנו מוכת המגלומניה גם אנשי טלוויזיה שאין להם כל רצון להיות סלבז? "אני חושב שעיתונות צהובה היא חלק ממגמה עולמית", הוא אומר. "זה בסדר גמור אם יש אנשים שמעדיפים לראות 'גיא פינס' במקום חדשות. לכל אחד יש את ההעדפות שלו. איטס נוט מיי קאפ אוף טי, אבל אני חושב שזה חלק אינטגרלי מהחיים, המציצנות, הרצון לשמוע מי האנשים שעומדים מאחורי דברים. כשזה חודר מדי לתחום הפרט אז ברור שנפגעים".

היו לך היתקלויות לא נעימות עם פפראצי?

"כן, אבל הניסיון שלי בזה הוא יחסית מועט. אני חושב שזה בידיים שלך ברוב המקרים.

אני לא יודע, בגלל זה אני גם לא עובד בתחום הזה. אני לא זמר, אני לא שחקן. לדבר על מה שאני עושה אין לי בעיה, אבל לא על החיים הפרטיים שלי".

מזהים אותך ברחוב?

"תלוי מי. זה תלוי במה האנשים שחולפים על פניי עובדים. אנשים עם ילדים קטנים, אנשים שמתגלחים בבוקר עם טלוויזיה פתוחה, מבוגרים שמתעוררים מוקדם או אנשים שעובדים בעבודה שמחזיקה אותם במשרד בשמונה בבוקר ולא בעשר, רואים ומזהים לפעמים. יש המון שסתם חושבים שאני מוכר להם".

יש סיכוי להיתקל בך במסיבות ברנז'ה?

"כשאני רוצה אני הולך, כשאני לא רוצה אני לא הולך. אני לא מופיע ברשימות מוזמנים של יחצנים. כשמזמינים אותי ובא לי, אני הולך".

אז אפשר להניח שתפקיד כתב אצל גיא פינס זה לא משהו שתעוט עליו?

"לא. אני מאוד אוהב את גיא, אבל זה לא מה שמתאים לי".

ומהדורת חדשות מרכזית כן?

"אני חושב שהחיים הם דלתות והזדמנויות שנפתחות, השאלה היא אם אתה קופץ עליהן ועושה אותן. תוכנית הבוקר היתה בשבילי עכשיו הזדמנות לעשות משהו חדש שהוא אתגר ולכן אני עושה אותה. אם יום אחד יציעו לי משהו דומה שאני אחשוב שהוא מאתגר ומקדם אותי באופן אישי, אעשה את זה, בטח. לא יודע אם מהדורה מרכזית דווקא, אבל ימים יגידו. גיליתי שכל כך קשה להתנבא, דברים קורים. חלק מעצמם ולחלקם אתה גורם לקרות בתהליכים ארוכים יותר, אתה לא יודע שאתה לוקח את עצמך לשם, אתה פשוט מגיע".

• קראו בגיליון "פנאי פלוס ", החדש: 20 עובדות על סדרות בת