אכזבה, לעולם חוזרת?

איך אפשר באמת להסביר מה אני, וכל אוהד אדום, מרגישים עכשיו. זה כמו אבל, אובדן של חלום. ועוד אחד הכי בסיסי ופשוט. חלום שמגיעה גם לנו אליפות אחת. שזה יכול לקרות. שיש מקום בחיים שלנו לאמונה.

ביומיים האחרונים השתדלתי לא לפתח ציפיות. הפעם האחרונה שקיבלנו מהצל הצהוב 30 הפרש הרגה אותי. אז השתדלתי, לא עבד. מהבוקר ההתרגשות הופיעה וחיסלה כל סיכוי להתנהלות נונשלנטית מצידי.

כבר אחרי הפתיחה אני מפנה מקום לפנטזיות על חגיגות בכיכר ספרא. משכנע את עצמי שיש בי אמונה. בלי פחד מהסוף הבלתי נמנע. ובגלל זה הרגע האיום הזה, 2.2 שניות לסיום, פותח את השער לעצב הנוראי הזה. לכאב שלא ירפה גם עוד חודשים.  

איך אפשר עוד לדבר על כדורסל בערב כזה? מה יש לומר אחרי הבכי של מאיר טפירו? זה היה המשחק והרגע שהזכיר לי ולכולנו, וכאן אני מרשה לעצמי לדברר את המחנה האדום, להיזכר למה בדיוק התאהבנו באיש הזה לפני הרבה שנים. ולמה גם ברגעים שהתחשק לרדוף אחריו עם מעדר, תמיד היתה גם אהבה ותקווה שהנה הוא מתעורר ומביא אותנו לארץ המובטחת.  

אז נכון שלומר "הגיע לנו" זאת מניירה של ילדות בוכיות. נכון ששארפ הציג שוב את תמצית המכביזם המכוער שהם כל כך אוהבים, כאשר סחט מטפירו את החמישית בתצוגת תיאטרליות מבישה ושיגרתית עבורו. נכון גם שאף אחד מאיתנו לא באמת הופתע מהשריקה של בכר. אף אחד לא באמת האמין ששריקה קריטית ברגע המכריע תלך לכיוונה של ירושלים.

דריק שארפ. מאיר טפירו לא נהנה מההצגות שלו (אלי אלגרט)