איך להתערב בלי לשבור לעופר את הלב? (יערה - 2)
חשבתי מה אני עושה עם עופר. מספר לו שהחברה שלו התחילה איתי, או לא? אני יכול לכתוב את רשימת הסיבות למה כן ולמה לא, אבל אולי פשוט לא היה לי אומץ, או לא ידעתי איך להגיד לו את זה. הייתי חייב למצוא פתרון אחר
בדרך החלטתי לקפוץ לעירית, ידידה משותפת שלנו. חשבנו יחד על מה אפשר לעשות. עופר, שלא רק שלא היתה לו חברה, אלא לא יצא עם מישהי כבר כמעט חצי שנה, היה טיפוס די רגיש. אז חשבנו, עירית ואני, שאולי נכיר לו מישהי. אבל ידעתי שעופר לא יסתכל על מישהי אחרת בזמן שהוא יוצא עם יערה. אחר כך חשבנו שהכי טוב שאספר לו בכל זאת. אבל חשבנו על ההלם שזה יגרום לו, וזה שוב ירד מהפרק.
איכשהו לא מצאנו שום רעיון חכם. וככה, עצוב למדי, חזרתי הביתה מאוחר בלילה. עוד מחדר המדרגות שמעתי את הטלפון מצלצל. רצתי. לא הספקתי. הוא צלצל. היה מאוחר, והיה לי ברור שזו שיחה חשובה, אחרת מי יצלצל בשעה כזו. כעבור חמש דקות צלצל שוב הטלפון. יערה.
"מתוק", אמרה, "רק רציתי לדעת שאתה בסדר".
"אני לא", אמרתי בלי סבלנות.
"תגיד", אמרה, "אתה לא הולך לספר על זה לעופר, נכון?"
"לא יודע", אמרתי.
אופס, היא לבשה את מדי הקרב. "אני במקומך לא הייתי עושה את זה", אמרה בטון חצי מאיים, "אם אתה לא רוצה עסק איתי".
הייתי בין זועם לבין משועשע. "תגידי", אמרתי, "לפני כמה שעות רצית לשכב איתי, עכשיו את רוצה להילחם בי?"
"מי רצה לשכב איתך? למה מי אתה בכלל?" אמרה, וכמעט יכולתי לשמוע אותה לועסת את המסטיק.
אמרתי "סליחה" וטרקתי את הטלפון.
הגיע בוקר. הגיע סופשבוע. הגיע יום ראשון. הצלחתי איכשהו להתחמק מהטלפונים של עופר. עדיין לא החלטתי מה אני עושה, אז עשיתי מה שאני עושה הכי טוב – התחמקתי. לקראת סוף אותו שבוע כבר לא יכולתי יותר, אז עניתי לטלפון. הוא מארגן ליערה מסיבת הפתעה ליום הולדת. אני חייב לבוא.
אמרתי לו שאנחנו חייבים לדבר
נתקע לי בגרון. "את מי תזמין?" שאלתי, "אתה מכיר את החברים שלה?" הוא חשב להתקשר להורים שלה ולהתייעץ איתם. לא יכולתי יותר, אמרתי לו שאנחנו חייבים לדבר. הוא שאל על מה. אמרתי לו שזה לא לטלפון. אז קבענו שבמשחק כדורסל של יום שישי.
אחרי המשחק ישבנו בחדר הלבשה והוא שאל "אז מה קורה?". לא היה לי אומץ. תחת הערך "שפן" באנציקלופדיה תמצאו את התמונה שלי. אז אמרתי "סתם, חשבתי על העניין של מסיבת ההפתעה. אתה מכיר את יערה מספיק טוב כדי לדעת מה היא תאהב?". לשמחתי הוא לא התפלא שזה היה העניין הגדול שהייתי חייב לדסקס איתו פנים אל פנים. אבל לי היה ברור שפיספסתי את ההזדמנות. הוא ביקש עצות ורעיונות. ממני. אמרתי לו שאני חושב שהכי טוב משהו קטן אצלו בבית. דאגתי בעיקר לעצמי, רציתי להיות במקום שאני מרגיש בו נוח. וככה נסגר שהוא מצא איזה ארבעה זוגות חברים שלה, עוד זוג מהעיתון שבו היא עבדה, דנה ואני. כדי שלא יהיו הפתעות מיותרות, סיפרתי לדנה על הקטע המלוכלך של יערה, והשבעתי אותה שלא תגיד מילה לעופר.
הערב נמשך כמה מאות שנים
כל הערב יערה שלחה בי מבטים מקפיאים ונצמדה לעופר, כאילו להבטיח שלא אהיה איתו לבד, או אולי סתם להציג לי שהיא המלכה. הערב נמשך כמה מאות שנים, ואני, שלא מצאתי שום דבר משותף עם אף אחד מהאורחים, נצמדתי לדנה כמה שיכולתי.
דנה, מצידה, דווקא היתה משועשעת. בשלב מסויים אפילו ראיתי אותה במטבח מסתודדת עם יערה. כשחזרה, שאלתי אותה מה הן דיברו בכזאת סחבקיות. היא ענתה שנדבר על זה אחר כך כי יש הרבה אנשים, אבל הבטיחה לי קטעים. הייתי סקרן ורציתי שנלך כבר. בדרך היא סיפרה לי מה העניין, ואני רציתי לחזור בריצה לעופר ולהזהיר אותו. זכרתי את תאונת הצלילה של עופר, ועד כמה הוא מתחרפן מאז מכל דבר שמגביל לו את התנועה. אבל דנה לא נתנה לי. ממש בכוח, ומתה מצחוק. האמת? גם אני הייתי די משועשע. וגם לחוץ למדי.
על הבוקר התקשרתי לעופר. "נו?" שאלתי, "יערה נהנתה מהמסיבה?"
"עזוב", אמר, "לא עכשיו".
"אה", אמרתי בדאגה, "אני מפריע? היא שם?"
"לא, היא הלכה מזמן".
"קרה משהו?" שאלתי.
"עזוב" הוא אמר שוב. "זה נגמר".
"רוצה לדבר על זה?"
הוא לא רצה.
כי התברר שבמסיבה, כשהיו שתיהן במטבח, יערה, שהיתה שתויה למדי, התחילה לדבר עם דנה על זיונים, מה היא אוהבת ומה שלא. דנה רמזה לה שהיא שמעה ממני שעופר אמנם לא אוהב לדבר על זה, אבל מה שהוא הכי הכי אוהב זה שמשחקים כאילו אונסים אותו, קושרים אותו למיטה ומכסים לו את העיניים.
זה לגמרי הספיק.
