ככה זה כשמכניסים את האף בין זוגות
שעה וחצי עוברות. מצידה השני של הדלת אני שומע בעיקר קולות של בכי ויבבות. להישאר, ללכת, להפריע באמצע? כשפתאום זוגתה צועקת בהיסטריה: "היא לא זזה!" תמיד אני צריך לנקות אחריהם, ואפילו סקס-פיוס לא יוצא לי מזה
בחוץ שרר מזג אוויר עצבני. היה לנו זמן, לא הייתי אמור להקפיץ אותה ואת זוגתה לכפר סבא לפני 19:30. הן יחד כבר אי אילו חודשים, ואין לי צורך אפילו לשאול את אמליה על כך. החיוך שעל פניה התרחב מאז באיזה שני ס"מ לכל צד, וזו היתה אינדיקציה מספקת. היא מתבוננת בה כאילו היתה קפה על הבוקר, או סיגריה שאחרי סקס.
את זוגתה אני מכיר כבר מספר שנים, כחלק מחוג חברים מורחב, ותמיד חיבבתי אותה, מה שעזר לי לשמוח בחלקה של חברתי הטובה כששתיהן התחברו. השעה היתה עדיין שש כשזוגתה פתחה את דלת הבית ורוחה כרוח הסערה שהיתה בחוץ. "תן לי כמה דקות, נראה מה קרה – אוקיי?" לחשה לי באוזן אמליה וסגרה מאחוריה את דלת חדרה.
שעה וחצי עוברות. מצידה השני של הדלת אני שומע בעיקר קולות של בכי ויבבות. מעביר דקה ועוד דקה בהתבוננות בשעון ובניסיון להבין אם להישאר, ללכת, להפריע באמצע? כשפתאום יוצאת זוגתה מהחדר ורצה כלפיי בהיסטריה. "יועד! היא לא זזה! אתה מבין, הייתי חייבת להיפרד ממנה, ובהתחלה היא לקחה את זה בסדר אבל עכשיו היא רק שוכבת על הגב, השרירים שלה בלסת קפוצים והיא לא מגיבה ואנילאיודעתמהלעשות,היאלאמדברתאיתיתעשהמשהו נו, אתה חייב לעזור!!!"
הרמתי טלפון לחברים והודעתי שלא אגיע למשחק
אז אני רץ. רץ להביא טישו, להביא גלידה, להביא שוקולד, להכין קפה, להביא אלכוהול. זה לא משנה, פגעו באמליה שלי ושברו את ליבה, וזה הדבר היחידי שהיה חשוב באותו רגע. הרמתי טלפון לחברים והודעתי שלא אגיע למשחק, הודעתי לבחורה שאיתה הייתי אמור לצאת על ביטול, ובעודי סוחב את גלידת ההאגן דאז קרם עוגיות מהקיוסק הסמוך פתחתי את דלת הבית. דלת החדר לא היתה סגורה ועמדתי להיכנס אליו, כשראיתי את שתיהן מתנשקות בלהט מתחת לשמיכות.
הסתובבתי בשקט על מקומי, הנחתי את הגלידה במקרר ועזבתי. כל כך כעסתי על עצמי, עד שלא יכולתי להפסיק לצעוק על עצמי בראש "אידיוט, אידיוט, אידיוט, אידיוט, עוד כמה פעמים תיפול בפח הזה? זאת לא האחריות שלך, לא המקום שלך, לא הבלגן שלך, למה אתה מתרגש כל פעם מחדש?"
חבר טוב שלי גיא צוחק עלי בטלפון, טוען שאני כמו רועה גרמני. "אתה לא יכול להגן ולהציל את החברים שלך, כמה שתנסה", הוא אומר לי. "זה לא המקום שלך לתת, כל מה שאתה עושה זה לקחת את כל מה שאתה אמור לתת לבת זוג שאין לך ולפרוק אותו על הסביבה המיידית שלך. סובלימציה למתקדמים, פרויד היה גאה".
היא מצצה לו – הם השלימו. פשוט נהדר
מובן שהוא צודק. הוא צודק גם כשהוא עבר ניתוח שבר ושכב כמו כלב בבית החולים, לבד, עם חברה בבית "שקצת עייפה אז לא מתחשק לי לבוא היום". הוא צודק שזה לא היה המקום שלי להוריד את מכנסיו ולעזור לו להתיישב על האסלה בעודו מתייפח מהכאב והבושה. יומיים אחרי, כשהוא השתחרר הביתה, היא הגיעה סוף סוף לבקר אותו. היא מצצה לו – הם השלימו. פשוט נהדר.
באמת שאני מסוגל להבין איך זוגות משלימים ומוכנים לשכוח הכל. אף עבדכם הנאמן והמאומן היה במצבים שכאלה לא פעם. העניין הוא עם המעגלים הנוספים, החברים. אלה שנאלצו לשבת לראות אדם שהם כה אוהבים שבור ובוכה, שראו את המכה, את הפגיעה – איפה ה"שולם" שלהם? להם לא מצפים מילים מתוקות וסקס-פיוס מסעיר, אלא רק עוד עמידה אלטרואיסטית של "העיקר שהוא/היא מאושרת". ואם החליטו לצ'פר אותם - להמשיך לאסוף את החרא שאנשים אחרים משאירים מאחור ולא טורחים לנקות.
