מה כבר יכול להיות, אז היא תגיד לך לא
עד שאני כבר מתחיל עם מישהי, זה רק אחרי מסכת מעקבים מתישה, שמתחילה בבדיקה לוגיסטית (מוודא שהשיר מעפן, שהיא לא באמצע ריקוד בנות מעצבן, שחברה שלה בדיוק הלכה לשירותים ושהיא אחרי שתי כוסות יין לפחות) וממשיכה בשעה שלמה של שכנוע עצמי הזוי. פתאום נחתה עליי הארה
איך הם עושים את זה?
אצלי, עד שאני כבר מתחיל עם מישהי, זה רק אחרי מסכת מעקבים מתישה של שלוש שעות. זה מתחיל בבדיקה לוגיסטית (מוודא שהשיר מעאפן, שהיא לא באמצע ריקוד בנות מעצבן, שחברה שלה בדיוק הלכה לשירותים ושהיא אחרי שתי כוסות יין לפחות), ממשיך בשעה שלמה של שכנוע עצמי הזוי במיוחד (נו לך כבר! בטח שאתה יכול. למה מי היא בכלל? אתה פי אלף יותר טוב ממנה. מה הכי גרוע שיכול לקרות? היא תגיד לא? אז מה? נו מה אתה ילד?! יאללה, קום ולך. לא, לא עוד מעט. עכשיו. נו, לך כבר!) ומסתיים בהליכה מהוססת, כשאני כבר סחוט מרוב מחשבות, לעבר המיועדת.
אני מרגיש צפוי כמו ילד רעב במוזמביק
וכאן מתחילה הבעיה האמיתית - אין לי מה להגיד. אני יכול לברבר שעות שלמות עם גופה באבו כביר, לקשקש עם מנכ"לים של חברות ענק, אבל להחליף שני משפטים עם מישהי שאני לא מכיר – זה לא. וזה לא שאין לי מספיק תעוזה, את זה דווקא יש לי בשפע. מה שנעלם פתאום בסיטואציות האלה זה היצירתיות וחוש האלתור. אני מרגיש צפוי כמו ילד רעב במוזמביק. ובגלל זה, עד שאני כבר ניגש ומתחיל לדבר עם מישהי, זה נגמר אחרי פחות מדקה, ועם נזק בלתי הפיך לנפש. מיד אחרי ה"היי, איך קוראים לך, מאיפה את ומה עושה בחיים" אני אבוד. זהו, אין לי יותר על מה לדבר, ושם זה נעצר. ואז אני תמיד ממלמל משהו בסגנון "סבבה, אז תעשי חיים" ורץ להתחבא במקום הכי חשוך בפאב.
ססססססאמק!
איך זה ייתכן שעם כל העולם אני כזה מגניב ועל הכיפאק, אבל ברגע שאני רוצה להתחיל עם מישהי אני מרגיש כמו בוגר טכניון בן 17? ושיסלחו לי כל בוגרי הטכניון לדורותיהם – אני בטוח שהם אחלה.
אני הרי נראה טוב, יש לי לא מעט מה להציע גם בתחום הדיבור והקומוניקציה, ולפי כל קריטריון חברתי מוכר – כולל זה האירופי – אני נחשב מוצלח. ועדיין, נראה לי קל הרבה יותר לעשות דוקטורט בביופיזיקה מאשר לגשת לאשה זרה ולהתחיל לדבר איתה.
מישהו מוכן להסביר לי למה?
כן, אני יודע. אין לזה שום סיבה הגיונית. וכן, אני יודע. אני צריך לזרום ולבוא עם אנרגיות טובות וכל הבולשיט הזה. אבל כבר אני מודיע - לא רוצה לזרום, לא אוהב אנרגיות, לא יודע מה זה אומר בכלל, ולא מסוגל לשמוע את שתי המילים האלה, על כל הטיותיהן, כחלק ממשפט או כמילים בודדות. ואם זה אומר שאני לא אתחיל עם עוד בחורה אחת בחיי הקצרים - שיהיה!
האם נגזר עליי להכיר את המיועדת רק דרך העבודה, תהיתי, או באמצע הרחוב? או רחמנא ליצלן דרך האינטרנט הידוע לשימצה?
ובעודי מהרהר על מר גורלי ראיתי אותם שוב, את עוץ לי וגוץ לי, מתחילים עם כל אחת בלי קשר לאיך שהיא נראית, עם כמה חברות היא, איזה שיר יש ברקע או מה השעה עכשיו. פשוט מתחילים לדבר איתן וזהו. איך הם עושים את זה לעזאזל, איך?
ופתאום זה נחת לי. ממש כמו אז כשהתפוח נפל לניוטון על הראש. מצאתי את התשובה:
הם לא מודעים.
כמה טוב להיות לא מודע, חשבתי לעצמי. הרי תמיד ידעתי שאלכוהול זה טוב, אבל רק עכשיו הבנתי למה – הוא פשוט הופך אותנו ללא מודעים.
כוס בירה אחת = מקום סבבה, דווקא נחמד פה.
שתי כוסות = יש פה אחלה בנות, אתה יודע?
שלוש כוסות = שנייה, פיפי. איזה מקום סוף!
ארבע כוסות = אז איך אמרת שקוראים לך? דקלה? ממש יפה לך פזור.
חמש כוסות = סיגריה?
זו פחות או יותר המשוואה שפיתחתי שם באותו ערב, עם הבדלים לגיטמיים כמובן בין העם הגברי המגוחך לעם הנשי הלא ברור. שום דבר לא יצא לי באותו ערב, אבל היי – מקום סבבה, דווקא נחמד פה.
וכך, בערב בהיר אחד, קיבלתי את ההחלטה ששינתה את חיי הלילה שלי לנצח: אני לא אהיה מודע יותר לעולם (או עד שתגיע המיועדת, מה שיבוא קודם), יעלה כמה שיעלה ויידפק הכבד כמה שיידפק. מבחינתי, עדיף כבר להתמוטט מאי ספיקת כבד מלעבור עוד גיהינום של פחות מדקה מול אשה זרה.
הכבד הרי יחלים בסופו של דבר אבל הנפש, מה יהא עליה?
האימייל של שגיא
לפנייה לכתב/ת 
