אחי, אם הסיטואציה לא שם, צריך ליצור אותה
במועדונים בחורים הופכים הרבה יותר אטרקטיביים כשהם נהנים בלי קשר לנשים מסביב, כשנראה שהם באו כדי להעביר ערב בכיף, ולא כדי להשיג בחורות. המבט הבוהה והמיוסר של הגבר המתבודד בחזות קשוחה לא מושך, אלא דווקא יוצר מחסום. מתוך "ככה לא בונים חופה", לקראת שבוע הספר
מוזיקת תחילת ערב ליוותה אותנו פנימה. הבטתי סביב. המקום היה לרוחי, שילוב הכרחי של אפלה ואינטימיות. מבטי התמקד בברמניות ששילבו עבודה קשה, דינמית ומיוזעת עם הנעת גוף סקסית בין מזיגה למזיגה. לברמניות במועדונים שלושה מאפיינים בולטים: לבוש מינימלי על גבול ההתערטלות, נתונים חיצוניים מרשימים וחוסר רצון או יכולת להוציא חיוך גם מול איומי אקדח.
“תגיד לי, אחי, שמת לב שכמעט כל הברמניות במועדונים אף פעם לא מחייכות?” פניתי לאייל.
“וואלה נכון”, אמר והתבונן לעבר הבר.
“נראה לך שהן לא מחייכות כי אלה הן דרישות התפקיד, או שהעבודה בבר מוציאה להן את החשק להוציא חיוך?”
“לא, זה פשוט קטע תל אביבי כזה...”
“כאילו, ‘אני כוסית לא מושגת כזאת’?” ניסיתי להתחבר אליו, מחקה דיבור של צפונית.
“לא רק, זה גם כאילו, ‘אתם האנשים הרגילים... ואני מהזוהר, מעולם אחר לגמרי’.”
“אתה יודע מה זה מזכיר לי?” אמרתי. “שים לב, כל הבחורות שנוהגות בגולף הן כוסיות. זה לא ייאמן! זה כאילו בחורה מכוערת שרוצה לקנות גולף מרגישה לא נעים אז היא מוותרת, ומישהי שרוצה לתת לעצמה לגיטימציה שהיא כוסית מרגישה שהיא חייבת לקנות".
“אשכרה, זה כאילו בסוכנות עומד שומר שהוא בעצם סוכן דוגמניות ומסנן אותן, ‘סליחה, את באמת בחורה מקסימה, אבל אני לא יכול לאשר לך את הקנייה, אני באמת נורא מצטער, אני יכול להמליץ לך על דגם אחר מצוין שלנו, פולקסווגן פולו.’ ואז היא אומרת, ‘אבל למה? אני רוצה גולף!’ והוא עונה, ‘תשמעי, אני אנסה, אבל קשה לי להאמין שאני אקבל אישור. הכללים פה מאוד נוקשים'.”
הזמנו שתייה. התבוננתי לעברו השני של הבר. קבוצת בחורים במבט נוגה ישבה שם מבלי להחליף מילה. חשבתי איך עמית, התיאורטיקן מניו יורק, היה מנתח את המחזה: במקומות כאלה בחורים הופכים הרבה יותר אטרקטיביים כשהם נהנים בלי קשר לנשים מסביב, כשנראה שהם באו כדי להעביר ערב בכיף, ולא כדי להשיג בחורות. המבט הבוהה והמיוסר של הגבר המתבודד בחזות קשוחה, לא זו בלבד שאינו מושך, אלא אף יוצר מחסום הגנה. לעומת זאת, ההנאה, החיוך, מקרינים החוצה אור שמושך את העין.
“תחשוב מה אתה משדר כשאתה לחוץ או עצבני", ניסה להדגים את התובנה עלי.
“ומה קורה אם אני לא נהנה וסתם בא לי להיות עם עצמי?” שאלתי אותו בביקורי האחרון.
אנחנו מקרינים אנרגיה של אנשים שמבלים, ולא של ציידים
“תעשה מה שאנחנו עושים כאן. אם אנחנו רואים שעברו כמה דקות ואנחנו שקטים עם פנים חתומות, נראים כמו זאבים שלא מצאו טרף, אחד מאיתנו זורק לחלל האוויר מילים שסיכמנו, נניח סתם־סתם, וכולנו מיד מתקפלים מצחוק".
“מה, צוחקים בלי סיבה?”
“כן! ממילא אנשים מזייפים הנאה, אז פה לפחות אנחנו באמת צוחקים מהשטות הזאת, וזה נראה כאילו אנחנו נהנים ללא קשר למתרחש סביבנו, כאילו באנו לפה נטו בשביל להיות אחד עם השני ולא כדי לבהות בבחורות. אנחנו מקרינים אנרגיה של אנשים שמבלים, ולא של ציידים שמחפשים. הרי זה שאתה יושב במצב רוח רע לא יגרום למישהי זרה להפגין כלפיך אמפטיה. מה שקורה אצלך עמוק בפנים לא מעניין אף אחת, אז לפחות תראה צד אחר, ותחייך".
“אבל במה תורמת השטות הזאת?” הקשיתי עליו.
“היא תורמת בזה שאתה הרבה יותר אפקטיבי כשאתה כביכול לא מתכוונן על מטרה. אתן לך דוגמה: כשבחור מכיר בחורה בבר או במועדון, הסיכויים שלו להצליח הרבה יותר גבוהים כשהוא לא מתחיל איתה במישרין, אלא מפריח לאוויר הצהרות ניטרליות שמהן לא בדיוק ברור אם הוא התחיל איתה או סתם מתחשק לו לדבר על המשקאות, הנרות והמוזיקה. גם אם הבחורה יודעת שהבחור בעצם מתעניין בה, עדיין קיים אצלה ספק, והיא משתלבת בשיחה בצורה הרבה יותר טבעית, כי בתת־מודע שלה זה לא שהוא חיפש להתחיל איתה, אלא הדינמיקה של החיים והסיטואציה יצרו את המפגש. תבין, אחי, כמו בחיים, אם הסיטואציה לא שם, צריך ליצור אותה".
נזכרתי בשיעור הזה וחייכתי לעצמי, ואז הבחנתי שאייל מרמז לי על בחורה שנועצת עיניים בלי הפסקה בבחור באפור. עקבנו אחריו כשקם והתקרב לעברה. הוא ניגש, אבל היא הגיבה בתנועת התבצרות: כפות ידיים משולבות שסוגרות על גוף נוקשה, מגונן, מוטה מעט לכיוון הנגדי, ומעליו זוג עיניים שמשדרות התנגדות וחוסר רצון להיכנס למשא ומתן.
לפעמים נראה לי שיש נשים שמקבלות אורגזמה רק מהעובדה שהצליחו לגרום לבחור לגשת, לפנות, לחזר, ואין להן רצון, ולו הקטן ביותר, לממש. הן משחקות במגרש משחקים שבו הן קובעות את החוקים בשביל התענוג שבעניין ה...סתם. כשאתה ניגש לבחורה כזאת היא נותנת לך מבט לא מזהה של “כן, אנחנו מכירים מאיזשהו מקום?” כאילו זאת לא היתה היא שלפני כמה דקות קרעה אותך במבטים.
הבחור באפור התקרב לעברנו חפוי ראש. מובס. עצרתי אותו, ותוך כדי טפיחה על כתפו אמרתי מתוך הזדהות כנה, “עזוב, היא סתם טיזרית".
“כן, אה?” התעודד.
“לא מעניינת. תתקדם, מגיע לך יותר", הוסיף אייל.
הבחור חייך לאות תודה והמשיך בדרכו.
גדי אותת לנו שהוא כבר חוזר ואנחנו המשכנו לסרוק את המקום. בחור קצוץ שיער ניגש לבחורה לידי ושאל, “את מאמינה באהבה ממבט ראשון?”
“לא".
“טוב, אז אני כבר חוזר", נתן את הפאנץ’.
“אהבתי, גדול...” החמאתי לו והתפניתי לחלוק עם אייל את ההברקה. פתאום התקרבה לכיווננו בחורה בחולצת בטן בצבע ירוק חאקי. נירה, בחורה שאייל ואני עשינו עליה העברת בעלות, ולמרות שידעה שאנו חברים טובים, לא הניחה לעובדה זו להפריע לה. כל העברה כזאת נעשית רק במקרים שבהם ברור לשנינו שלא היו מעורבים רגשות.
היא התקרבה, כולה מחויכת, ופרשה ידיה לחבק אותי, מתעלמת במופגן מחברי הטוב.
“לאן נעלמת? לא ראיתי אותך הרבה זמן. היה לך מישהו?” שאלתי.
“כן. היה לי חבר".
כשבחורה מהביצה משנה סטטוס מפנויה לנושאת חבר, היא נעלמת כמו בן־לאדן במערות, וחייה משתנים מהקצה לקצה. היא מפסיקה להגיע לברים, למסיבות ולמועדונים, מרחיקה את החבר מכל בילוי שעלול לחבל בקשר שנרקם, ומסתגרת בין ארבעה קירות. אבל כשהקשר נגמר, היא חוזרת מהכפור, מסירה במהירות את קורי העכביש, ומפצה את עצמה על הזמן האבוד בשורת גיחות אל העיר הגדולה.
“חכה שנייה”, צעקה לתוך אוזני, “אני הולכת לחפש את החברה שלי. אני כבר חוזרת".
“זה לא ייאמן", פנה אלי אייל, “איך הן תמיד מקבלות אותך בחיוך, ומתעלמות ממני כאילו שאני אוויר. אתה יודע למה זה?”
“למה?” הסתקרנתי.
“כי אתה מצטייר להם הבחור המגניב, התלוש הזה, חפלה עם בפלה, צחוקייה. ‘אוי, אורן כזה חמוד, אבל לא רציני, מלא שטויות בראש, אייל לעומתו רציני, מיושב'.”
“אל תשכח שקיבלת את החותמת הרשמית. התחתנת, עשית ילד, הקמת משפחה, בנית בית".
הבחנו בדמותה של נירה מתקרבת והשתתקנו. וכאילו כדי לאשר את טענותיו, היא אמרה, כולה חיוכים, “אורן אני חולה עליך. אתה כזה מתוק".
“תודה מאמי, גם אני עלייך. רוצה לשתות משהו?” החזרתי חיוך.
“לא תודה, אני מסודרת".
עמדנו בצד, מנענעים את הגוף בקלילות לצלילי המוזיקה, וניהלנו שיחה בתנאי רעש קשים זה לאוזנו של זה.
“אז מה, עוד לא קברו את המת ואת כבר מבלה בטירוף, אה?” סנטתי בה.
“תדע לך שהכל פה זה הבל הבלים".
"אני בשלב של האבל. רק חזרתי לשוּק"
חייכתי. המשפט שאמרה לא הפתיע אותי כלל. באיזשהו מקום אפילו ציפיתי לו. יש המון בחורות שבשבילן המשפט הזה משמש מעין כיסוי תחת, ואחרי שהן מפריחות אותו לאוויר הן מרגישות מוגנות, לא יהיה אפשר לחשוד שחס וחלילה גם הן בתוך הבלגן, הן מעל לזה, באות, מציצות וממשיכות לעבר חייהן העמוקים. “אני לא ממש בביצה, וגם אם כן, אני יודעת את האמת על מה שקורה פה. תראה, כל הבחורות פה מחפשות משהו כי חסר להן, ולרוב נאלצות להסתפק באיזה סטוץ כי זה מה שיש לגברים פה להציע".
“אני חש באיזה צליל של מרמור בקולך", התגריתי בה.
“לא, אני בשלב של האבל. רק חזרתי לשוק".
“ואיך השוק בימים אלה?” לפעמים יש לי את הנטייה לפתוח, מתוך שעמום, בשיחות סרק שלא מובילות לשומקום, ולמעשה מייצגות את האווירה במועדונים האלה.
“יש כל כך הרבה אפשרויות, שבחורה יכולה לצאת מבולבלת. ואם את כבר נתפסת על מישהו, אז כשמגיע הזמן לעלות לשלב הבא את אומרת לעצמך, ‘אולי יבוא משהו יותר טוב’ והכל מתחיל להיהרס".
החלטתי להתפלסף קצת. “תיאוריית השפע שלי אומרת שככל שהמודרניזציה מאפשרת יותר, כך הסיכויים למצוא קטנים יותר, והרבה פעמים את מאמינה שתמצאי משהו טוב יותר ומתנהגת בהתאם, ואז את מפסידה את מה שיש לך כבר ביד. זה לא הוא, אולי יבוא אחר יותר טוב, והקשר נכשל. זה דופק לכן לגמרי את השיקולים וההחלטות. השפע הזה מטשטש לך את היכולת לראות את המיוחד".
היא פערה את עיניה בתימהון לנוכח דברי ואמרה, “אחח, אם רק היית קצת רציני הייתי...”
“את צודקת, אני לא בקטע רציני בחיים שלי", אמרתי, מונע ממנה כל ניסיון לפתח ציפיות שווא.
המשכנו לשוחח עוד דקות ספורות, עד שפרשה לדרכה. אני נשארתי עומד על מקומי עם אייל מחפש במבטים את גדי, ואז לפתע הרגשתי שהצפיפות והדוחק גוברים, מישהו נדחף עלי בחוזקה, והמשקה שלו נשפך על כל צדי הימני התחתון. התכופפתי באינסטינקטיביות, עצבני ומרוגז, וכשהזדקפתי, הרגשתי נגיעה קלה על כתפי. הסתובבתי. “יו, סליחה, אני מה־זה מצטערת, פשוט דחפו אותי עליך".
הסתכלתי לתוך העיניים המהממות, עיניים כחולות שאפשר לשקוע בהן שעות, היא היתה יפהפיה, מבטה הפנט אותי, ובקשת הסליחה הכנה והאלגנטית שלה שבתה אותי. מהיכרות רופפת עם סצנת המועדונים אני יודע שיש בחורות שגם אם היו רואות שהתעופף עלי משקה, היו ממשיכות לדרכן, כאילו כלום, כועסות שעמדתי בדרך.
מצדי את יכולה עכשיו לשפוך עלי עוד שני משקאות
“אתה בטח מרגיש נורא, אני כל כך מצטערת", פירשה את הפסיביות שלי בצורה שגויה. רציתי להגיד לה "מצדי את יכולה עכשיו לשפוך עלי עוד שני משקאות על הראש", אבל במקום זאת התעשתי ורק אמרתי, “שטויות, במילא הג’ינס הזה הולך לכביסה. אני אורן, דרך אגב".“היי אורן, אני מאיה".
אני לא ממש בטוח שמודעים לכך במשרד הפנים, אבל בתשעים אחוז מהמקרים בחורה שנושאת את השם הרשמי מאיה היא יפה. התחלתי להתעסק בזה קצת יותר מדי ולהמר אם מחכה לה גולף בחניה, אבל עצרתי את עצמי.
“בואי לבר, נזמין לך משקה חדש", הצעתי.
- מבוסס על פרק מתוך הספר "ככה לא בונים חופה", מאת טל בניה (הוצאת "דף חדש")
