שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    צילום: ארז ארליכמן, גיל יוחנן

    איפה היינו בלי השטחים

    ככל שמפעל ההתנחלויות מתבסס, מתבססת גם תזת אי הפיכותו. מה היה קורה אילו הבליגה ישראל ביוני 67', איך ממשיכים מכאן - ואלה דיונים נדחים בגלל המחלוקת הנצחית על גבולות הארץ? איש "שלום עכשיו" מול ראש מועצה ביש"ע, בוויכוח שספק אם יוכרע גם ב-40 השנים הבאות

    שאול גולדשטיין: אילו נשארנו ב"גבולות אושוויץ" 

    איגוד המרצים הבריטי, בהובלת כמה מרצים ישראלים, החליט כי אדמות יהודה ושומרון הן קולוניה כבושה. גם בתוך הקו הירוק אנחנו כובשים, לטענתם, ולכן יש להחזיר את פליטי 48' (כ-5 מיליון) למקומותיהם. אנחנו מקור הרע באזור, סיבת כל המצוקות. האמנם?

     

    בואו וננסה להיכנס למנהרת הזמן, ולנוע חזרה אל ערב מלחמת ששת הימים. נאצר סוגר את מיצרי טיראן, אבל ישראל מחליטה שלא לתקוף. ישראל ממשיכה בהבלגה וממתינה. אין מלחמת בזק, אין ניצחון מזהיר, אין "כיבוש". אני זוכר את ערב המלחמה. הייתי ילד בכיתה ב' בבאר-שבע. חלק מהשכנים עזב את הארץ. פחדו. הצבא הכין אלפי מקומות קבורה. אנחנו, הילדים, מילאנו שקי חול והנחנו אותם על שפת תעלות החפירה שהוכנו בכניסה לבתים. המקלטים וחדרי המדרגות הוכשרו להפצצות הצפויות. מתח ובלבול שרר בכל. באותם ימים מלאו שלוש שנים לאש"ף - ארגון צעיר, אבל רצחני. הוא איגד בתוכו את כל מרצחי הפדאיון ונתמך בידי ממשלות ערביות, שהציבו להן למטרה למרר את חיינו. בעלי בריתנו העיקריים היו הצרפתים.

     

    בנקודת זמן זו, בואו ונשנה את ההיסטוריה: מדינת ישראל ממשיכה להמתין. בגבולותיה הצרים ("גבולות אושוויץ", אמר אבא אבן) מהווה המדינה בת ה-19 פיתוי מושך לאימפריה הפאן-ערבית שמובילות מצרים וסוריה. סגירת המיצרים הייתה אות פתיחה להצרת התנועה מישראל ואליה. נתיבי העלייה והסחר נסגרו אחד אחרי השני, התקפות מחבלים על יישובים הפכו לשגרה. המצב הרעוע בארץ הלך והידרדר, הכלכלה התמוטטה. "דוד סם" לא בתמונה, ויש ספקות בכל העולם לגבי האפשרות לקיום המדינה: עדיף להציל את הנפש ולוותר על הרכוש, מציעות מדינות העולם. אפשר להמשיך ולתאר את ההמשך, שכנראה לא ממש כולל מדינה פלסטינית עם חקלאות, תעשייה וכלכלה משגשגת ובלי טרור, או ניגוב חומוס שלנו בדמשק...

     

    כמו שהאופק הוא הקו המחבר ומפריד בין מים לשמיים, כך ההווה הוא המחבר ומפריד בין עבר לעתיד. ואם בעבר לא מצאנו ניחומים, אולי נחפש אותו בעתיד. אני מציע לקורא עוד מסע במכונת הזמן. ישראל בעוד 20 שנים. בואו ננסה לחשוב שישראל תאזור היום אומץ. נחליט לפתוח במסע הסברה מושקע, כדי לשכנע את העולם שאין ברירה: בטרור נילחם עד חורמה, ואת שטחי המולדת ששוחררו נספח, תוך כדי השקעות מסיביות בתשתיות ובפיתוח של שיתוף פעולה אזורי. ההסברים יהיו קלים יותר עם התפתחות המהומות המוסלמיות בפרברי הערים האירופיות. בשנים הראשונות יהיו בעולם הצעות רבות לחרמות ונידויים, אבל נחישותה של ישראל, אחדות החברה שלה ומסע הסברה טוב, יבהירו לעולם שבמזרח התיכון יש כללי משחק חדשים, מאוד דומים לאלה שנהוגים מאז ומעולם: מי שתוקף ומפסיד - משלם.

     

    ישראל תציג עמדה מוסרית קוהרנטית, לפיה שחרור אדמות חיפה, באר-שבע ותל-אביב אינו נופל במוסריותו משחרור ערי התנ"ך ירושלים, חברון, בית-לחם ויריחו. למרות השיח הישראלי הנפוץ, יש רבים בעולם שעדיין קוראים את התנ"ך ומאמינים בו. כך באירופה, בארצות-הברית ועוד. במדינות אחרות יש עדיין הערצה לישראל - בדרום קוריאה, בחלקים מהודו, יפן וסין. יהודי התפוצות יראו בשיבה לארץ האבות עמדה מוסרית, ויגנו עליה בפני העולם. האמירה המוסרית תפסיק את הוויכוח המתמשך בארץ על "השטחים", זה התוקע כל יוזמה, ויאפשר לחברה לבצע רפורמות חברתיות כלכליות בהתאם למוסר הנביאים ולערכי היהדות: להקטין פערים, לתמוך בחלשים ובשונים, לפתח כלים חדשים להתמודדות עם זכויות הפרט מול רצון הכלל, להיכנס לדיוני עומק במשמעות של שוויון בעולם גלובלי ומשק תחרותי ועוד. התהליך הזה יבנה מחדש את אושיות הציונות, ויאפשר לחברה בארץ לצאת מן הקיפאון המשתק כל עשייה.

     

    ברור לי, שהשמאל הישראלי לא מציג שום חזון אמיתי לעתיד טוב יותר. מאידך, ברור לי שהדיון, שיזם בעצם השמאל, על מקומו של הפרט בתוך האידיאלים הלאומיים, חשוב לכולנו. אסור שנאבד את אמות המידה המוסריות כלפי האוכלוסייה הערבית, רק מפני שאנחנו צודקים בהגשמת החזון הלאומי שלנו. הימין הישראלי צריך להציג כיצד שחרור שטחי המולדת ב-1967 והכללת אוכלוסייה ערבית גדולה, מאפשר יחס מוסרי לפרטים - אך זה אפשרי רק אם נהיה בטוחים בעצמנו ובדרכנו.

     

    הכותב הוא ראש המועצה האזורית גוש עציון  

     

    דרור אטקס: האמנם מפעל בלתי הפיך?  

    לפני ארבעה עשורים בדיוק פרצה מלחמת ששת הימים ונולד הכיבוש. הבנייה בשטחים והגידול באוכלוסיית המתנחלים נמשכים גם היום בקצב גבוה הרבה יותר מאשר בכל מחוז אחר, המצוי להבדיל בתחומי מדינת ישראל. מטבע הדברים, נקודת ציון זו בה אנו עומדים מחדדת את שאלת הפיכותו של מפעל ההתנחלויות. נשאלת למשל השאלה, האם עוד רלוונטי לדבר במושגי הפתרון של "שתי מדינות לשני עמים"?

     

    שאלה זו מהווה זה מספר שנים קו פרשת מים, המבתר את השמאל הישראלי לשני מחנות: אלו הטוענים כי מפעל ההתנחלויות אינו הפיך עוד, מסיקים כי על השמאל להיאבק בהקשר הפוליטי בו ההתנחלויות מתקיימות - היינו במשטר האפליה הקיצוני שישראל יצרה בשטחים - ולא בעצם קיומן של ההתנחלויות, שהינן עובדה מוגמרת. כל זאת במטרה להקים מדינה דמוקרטית ודו-לאומית, שגבולותיה יהיו בין הים לירדן.

     

    לכאורה דומה, כי ככל שנוקף הזמן ומפעל ההתנחלויות הולך ומתבסס, מתבססת

     לה גם תזת האי-הפיכות. תזה זו נשענת על ההנחה, כי הבטון והאספלט שישראל יצקה בהתנחלויות בארבעת העשורים האחרונים מחד, בצירוף תהליך נרמול הכיבוש בקרב שכבות נרחבות של החברה הישראלית מאידך - חזקים יותר מרצונם של רוב הישראלים לשמר את הגדרתה של מדינתם (המתוחה עד למאוד גם בהתעלם מסוגיית ההתנחלויות) כ"יהודית ודמוקרטית".

     

    התומכים בתזת אי הפיכותן של ההתנחלויות שוגים בהבנת משקלו של "השיקול הדמוגרפי" בשיח הפוליטי הישראלי. תוכנית ההתנתקות מרצועת עזה ובניית "גדר ההפרדה" בגדה המערבית, אשר זכו לתמיכה ציבורית נרחבת וחוצת מפלגות, כמו גם עלייתה המטאורית של מפלגת קדימה (שאביגדור ליברמן ומפלגתו הם מוטציות וולגאריות שלה) - כל אלה ביטוייה של עוצמתו של "השיקול הדמוגרפי" בחיים הציבוריים הישראליים. אך מעבר לוויכוח החשוב כשלעצמו, האם מפעל ההתנחלויות הינו הפיך, חשוב לנו כישראלים לנסות ולעמוד על הכוחות הגורמים לכך כי הדמוגרפיה משחקת תפקיד כה מרכזי בחיים הפוליטיים בישראל.

     

    תופעה זו ניזונה מכך כי הזהות הישראלית המודרנית ניזונה כיום הרבה פחות מההיסטוריה והמסורת היהודיות, אשר רוב היהודים החיים בארץ מכירים (אם בכלל) באופן שטחי, והרבה יותר על שלילת "ערביותה" של החברה היהודית-ישראלית. מצב זה דומה למצבן של חברות מהגרים רבות המצויות בשלבי התגבשותן, ונוטות להגדיר את זהותן בראש ובראשונה באמצעות הנגדתה לזו של החברות הילידות, אשר עימן הן מקיימות כמעט תמיד קשר שיש בו מתח מובנה.

     

    אם נשוב להקשר הישראלי הספציפי, הרי שהפלסטינים המהווים את הקבוצה הילידית של הארץ הזו, עימם הציונות מצויה ביחסי יריבות מרה זה למעלה ממאה שנים, מייצגים עבור רוב הישראלים, שהם בני ונכדי מהגרים או מהגרים בעצמם, את תשליל זהותם. ברור כי זהו כמובן גם שורש הקושי המתמשך של מדינת ישראל להגדיר ולמסד את יחסיה כלפי חמישית מאוכלוסייתה האזרחית, שהינה פלסטינית בלאומיותה.

     

    בנקודה זו טמון אחד מכישלונותיו הקשים של השמאל הממסדי בישראל, בכל הקשור לנכונותו להציג חלופה סדורה ושיטתית למפעל ההתנחלויות, שתהיה מושתתת לא על היגיון דמוגרפי, אלא

     בראש ובראשונה על שלילת הלגיטימיות של המערכת הקולוניאלית והגזענית שישראל מקיימת זה ארבעה עשורים בגדה המערבית. אם עד לא מכבר היה זה מפעל ההתנחלויות, אשר ביטא נאמנה את הסנטימנט האנטי-ערבי המצוי בבסיס הזהות הישראלית, הרי שבשנים האחרונות הפכו ה"התנתקות" וה"הפרדה" להיות המבטאות האותנטיות של הנהייה הציבורית אחר האשליה של מקסימום שטח ומינימום ערבים.

     

    אם כן, המכנה המשותף הרחב ביותר של החברה הישראלית היה ונותר היותה "לא ערבית". ספק רב אם הגדרה זו מספקת על מנת לקדם את הדיון בשאלות הדחופות באמת שעומדות על סדר יומנו, ושמפעל ההתנחלויות הינו ביטוי אחד שלהן: מי אנו כן? ומהו הצופן התרבותי והמוסרי אליו אנו מחויבים?

     

    הכותב מרכז את פרויקט מעקב ההתנחלויות בתנועת "שלום עכשיו"  

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מקסימום שטח, מינימום ערבים
    צילום: רויטרס
    מומלצים