איפה היינו בלי השטחים

שאול גולדשטיין: אילו נשארנו ב"גבולות אושוויץ" 

הכותב הוא ראש המועצה האזורית גוש עציון  

דרור אטקס: האמנם מפעל בלתי הפיך?  

לפני ארבעה עשורים בדיוק פרצה מלחמת ששת הימים ונולד הכיבוש. הבנייה בשטחים והגידול באוכלוסיית המתנחלים נמשכים גם היום בקצב גבוה הרבה יותר מאשר בכל מחוז אחר, המצוי להבדיל בתחומי מדינת ישראל. מטבע הדברים, נקודת ציון זו בה אנו עומדים מחדדת את שאלת הפיכותו של מפעל ההתנחלויות. נשאלת למשל השאלה, האם עוד רלוונטי לדבר במושגי הפתרון של "שתי מדינות לשני עמים"?

שאלה זו מהווה זה מספר שנים קו פרשת מים, המבתר את השמאל הישראלי לשני מחנות: אלו הטוענים כי מפעל ההתנחלויות אינו הפיך עוד, מסיקים כי על השמאל להיאבק בהקשר הפוליטי בו ההתנחלויות מתקיימות - היינו במשטר האפליה הקיצוני שישראל יצרה בשטחים - ולא בעצם קיומן של ההתנחלויות, שהינן עובדה מוגמרת. כל זאת במטרה להקים מדינה דמוקרטית ודו-לאומית, שגבולותיה יהיו בין הים לירדן.

לכאורה דומה, כי ככל שנוקף הזמן ומפעל ההתנחלויות הולך ומתבסס, מתבססת

 לה גם תזת האי-הפיכות. תזה זו נשענת על ההנחה, כי הבטון והאספלט שישראל יצקה בהתנחלויות בארבעת העשורים האחרונים מחד, בצירוף תהליך נרמול הכיבוש בקרב שכבות נרחבות של החברה הישראלית מאידך - חזקים יותר מרצונם של רוב הישראלים לשמר את הגדרתה של מדינתם (המתוחה עד למאוד גם בהתעלם מסוגיית ההתנחלויות) כ"יהודית ודמוקרטית".

התומכים בתזת אי הפיכותן של ההתנחלויות שוגים בהבנת משקלו של "השיקול הדמוגרפי" בשיח הפוליטי הישראלי. תוכנית ההתנתקות מרצועת עזה ובניית "גדר ההפרדה" בגדה המערבית, אשר זכו לתמיכה ציבורית נרחבת וחוצת מפלגות, כמו גם עלייתה המטאורית של מפלגת קדימה (שאביגדור ליברמן ומפלגתו הם מוטציות וולגאריות שלה) - כל אלה ביטוייה של עוצמתו של "השיקול הדמוגרפי" בחיים הציבוריים הישראליים. אך מעבר לוויכוח החשוב כשלעצמו, האם מפעל ההתנחלויות הינו הפיך, חשוב לנו כישראלים לנסות ולעמוד על הכוחות הגורמים לכך כי הדמוגרפיה משחקת תפקיד כה מרכזי בחיים הפוליטיים בישראל.

תופעה זו ניזונה מכך כי הזהות הישראלית המודרנית ניזונה כיום הרבה פחות מההיסטוריה והמסורת היהודיות, אשר רוב היהודים החיים בארץ מכירים (אם בכלל) באופן שטחי, והרבה יותר על שלילת "ערביותה" של החברה היהודית-ישראלית. מצב זה דומה למצבן של חברות מהגרים רבות המצויות בשלבי התגבשותן, ונוטות להגדיר את זהותן בראש ובראשונה באמצעות הנגדתה לזו של החברות הילידות, אשר עימן הן מקיימות כמעט תמיד קשר שיש בו מתח מובנה.

אם נשוב להקשר הישראלי הספציפי, הרי שהפלסטינים המהווים את הקבוצה הילידית של הארץ הזו, עימם הציונות מצויה ביחסי יריבות מרה זה למעלה ממאה שנים, מייצגים עבור רוב הישראלים, שהם בני ונכדי מהגרים או מהגרים בעצמם, את תשליל זהותם. ברור כי זהו כמובן גם שורש הקושי המתמשך של מדינת ישראל להגדיר ולמסד את יחסיה כלפי חמישית מאוכלוסייתה האזרחית, שהינה פלסטינית בלאומיותה.

בנקודה זו טמון אחד מכישלונותיו הקשים של השמאל הממסדי בישראל, בכל הקשור לנכונותו להציג חלופה סדורה ושיטתית למפעל ההתנחלויות, שתהיה מושתתת לא על היגיון דמוגרפי, אלא

 בראש ובראשונה על שלילת הלגיטימיות של המערכת הקולוניאלית והגזענית שישראל מקיימת זה ארבעה עשורים בגדה המערבית. אם עד לא מכבר היה זה מפעל ההתנחלויות, אשר ביטא נאמנה את הסנטימנט האנטי-ערבי המצוי בבסיס הזהות הישראלית, הרי שבשנים האחרונות הפכו ה"התנתקות" וה"הפרדה" להיות המבטאות האותנטיות של הנהייה הציבורית אחר האשליה של מקסימום שטח ומינימום ערבים.

אם כן, המכנה המשותף הרחב ביותר של החברה הישראלית היה ונותר היותה "לא ערבית". ספק רב אם הגדרה זו מספקת על מנת לקדם את הדיון בשאלות הדחופות באמת שעומדות על סדר יומנו, ושמפעל ההתנחלויות הינו ביטוי אחד שלהן: מי אנו כן? ומהו הצופן התרבותי והמוסרי אליו אנו מחויבים?

הכותב מרכז את פרויקט מעקב ההתנחלויות בתנועת "שלום עכשיו"