שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם

    בזכות המלחמה ההיא

    אילו קרה אחרת לפני 40 שנה, לא היינו כאן היום

    היום לפני 40 שנה, בשעה 7:14 בבוקר, המריאו מטוסי חיל-האוויר ליעדי ההפצצה בעומק מצרים. תמו שבועות מורטי עצבים של המתנה לפתרון מדיני לסגר שהטיל נאצר, ברוב טיפשותו והתנשאותו, על השיט הישראלי בים סוף. ב-20 במאי 1967 הוא נשא נאום התרסה בבסיס חיל-האוויר אבו-סוייר: "לעולם לא נרשה לדגל ישראל לעבור דרך מצרי טיראן", התרברב והוסיף: "היהודים מאיימים במלחמה, אז אנחנו אומרים להם: אהלן וסהלן".

     

    מלחמת ששת הימים התחילה עם ה"אהלן וסהלן" של נאצר. אז נחצתה נקודת אל-חזור. בפקודת הקרב הראשונה שלו, שחוברה בידי הסופר עמוס עוז, כתב האלוף ישראל טל, מפקד עוצבת השריון: "היום נצא לרסק את היד שנשלחה לחנוק את צווארנו... זהו קרב שהאויב רצה בו, האויב פתח בו, האויב יקבלנו אחת אפיים... איננו חומדים את אדמתם (של הערבים) ואת רכושם. לא באנו להחריב את ארצם ולא לרשת אותה... באנו למגר את מזימת ההשמדה".

     

    למלחמה קדמו ימי חרדה קיומית. הציבור בארץ נחשף לתעמולה ערבית בסגנון נאצי מובהק, שדובריה איימו להרוג, להשמיד, לחסל ולזרוק את היהודים לים. "ניפגש בתל-אביב החרבה ונגשים את חלומנו לראות את יום חיסולה של ישראל", קרא בקול חנוק מהיסטריה קריין רדיו קהיר להמונים מוסתים ברחבות ערי מצרים וסוריה. בתל-אביב וירושלים הוכשרו גנים ציבוריים לבתי קבורה, ודור של ניצולי שואה חש כמו שבו ימי הרדיפות.

     

    הם לא שבו. "השואה השנייה" לא התחוללה. בשעה 10:00 באותו היום, 5 ביוני 1967, טלפן עזר ויצמן, אז ראש אג"ם וסגן הרמטכ"ל, לאשתו, והודיע לה בקצרה: "המלחמה נגמרה. ניצחנו". ויצמן צדק בנושא הניצחון, טעה בנושא הסיום. ב-11:15 החלו הירדנים להפגיז בשיטתיות מטרות בירושלים הישראלית, בעמק יזרעאל ובפאתי תל-אביב. המלך חוסיין הוטעה על-ידי נאצר, נתן אמון בדיווחי כזב מקהיר והצטרף למלחמה, על-מנת להפסיד בה.

     

    אחרי 132 שעות לחימה, כאשר שקעה השמש על המזרח התיכון ב-12 ביוני 1967, ישבו חיילי צה"ל על גדות תעלת סואץ בדרום, על נהר הירדן במזרח ועל פסגות הרי הגולן בצפון. מדינת ישראל בת ה-20 השמידה כליל את חילות-האוויר הערביים ופרצה את טבעת החנק שמנהיגי מדינות ערב התיימרו לסגור על צווארה החשוף. צבאותיהם נחלו את תבוסתם הגדולה השלישית תוך 20 שנה. ישראל רשמה את אחד הניצחונות המזהירים בהיסטוריה הצבאית. זו הייתה מלחמה צודקת ו"מלחמת אין-ברירה" במלוא מובן הביטוי.

     

    אך היא לא נגמרה גם כשהושגה הפסקת האש. מלחמת ששת הימים חיה וקיימת עד עצם היום הזה: ישראל שולטת שליטה צבאית במרבית השטחים הנחשבים לפי החוק לכבושים. בשטחים אלה פגש עם ישראל את העם הפלסטיני, ושתי התנועות הלאומיות התנגשו ראש בראש. שתיהן בחרו, בעיניים פקוחות, לצעוד במצעד איוולת הדדי - זו למען ההתנחלויות וזו למען השיבה.

     

    לא לבלוע , לא להקיא

    ה"בעיה הפלסטינית" נתקעה בגרונה של ישראל לארבעים שנה, לא לבלוע ולא להקיא. היא הכתיבה את דמותה יותר מכל אירוע אחר. המחלוקת למי הארץ וכיצד לחלקה התפרצה ביוני 1967 במלוא עוזה, ומאז לא שככה. מול תנועת "ארץ ישראל השלמה" התייצבה ביום הדמיית התותחים תנועת "שטחים תמורת שלום", והחברה הישראלית נקרעה מבפנים.

     

    החזון של "שתי מדינות לשני עמים" הוחמץ לא בגלל מלחמת ששת הימים, אלא למרות הישגיה. זו גם לא הייתה המלחמה האחרונה. מאז חוותה ישראל עוד שמונה מלחמות, כולן קשורות בטבורן לתוצאות ששת הימים. בחלוף השנים התברר שאין כיבוש נאור. ככל שהכיבוש נמשך, הוא נהיה פחות נאור ויותר בלתי-אנושי, בלתי-נסבל, מושחת ומשחית. בקיץ 2007 סכסוך הדמים עם הפלסטינים יותר רחוק מסיומו ממה שהיה לפני 40 שנה.

     

    יום ה-40 למלחמת ששת הימים בולט בהיעדרם המוחלט של אירועים ציבוריים

     וממלכתיים לציונה - מלבד התכנסויות של הארגונים המוחים נגד 40 שנות כיבוש. בגלל ההזנחה הישראלית, במת התקשורת הגלובלית פנויה לחלוטין לטובתם של מי שרואים את המלחמה ההיא רק כ"ניצחון שישראל בזבזה" ו"כיבוש אכזרי מתמשך".

     

    40 שנה לאחר מלחמת ששת הימים, ישראל של ממשלת אולמרט מובסת בקרב ההסברתי, מובסת בפוליטיקה של ההיסטוריה ואינה מסוגלת להשרות אווירה של התרוממות רוח לאומית מינימלית. כשם ספרם הבלתי-נשכח של קישון ודוש מאז, "סליחה שניצחנו", כך ב-2007 נראית המדינה כמי שמתביישת במה שקרה כאן לפני 40 שנה. אבל אילו קרה אחרת, לא היינו כאן היום.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    רבין ודדו. השואה השנייה לא קרתה
    צילום: אריה קנפר, לע"מ
    מומלצים