דתי. אבל מי סופר?
יוכי ברנדס, יהודית רותם, הרב חיים סבתו, יעל משאלי, נעמי רגן, דב אלבוים. אי אפשר להתעלם מגל הסופרים הדתיים או דתיים לשעבר, שמתקבלים בברכה בהוצאות הספרים. לכבוד שבוע הספר, שהרה בלאו משתפת את ynet בייסורי הכתיבה של הסופר הדתי, וגם מגלה את מי הכי כדאי לגייס ליחסי ציבור
עורך באחת מהוצאות הספרים הגדולות התוודה כי בכל פעם שמגיע אליו כתב יד שראשי התיבות בס"ד מתנוססת בראשו, הוא אינו יכול שלא להקדיש לו תשומת לב מיוחדת. "הדתיים האלה יודעים לכתוב", אמר וציין את "הרגישות המיוחדת שלהם לשפה, אולי בגלל כל אותן תפילות, או לימודי תנ"ך מוגברים".
אני אמנם הפסקתי להתפלל בקביעות כשמלאו לי 18, וגם משיעורי התנ"ך איני זוכרת הרבה, אולם הדבר לא מפריע לי להיחשב - בצדק או שלא בצדק (ביוזמתי או בלעדיה) - כחלק מאותו גל שלא ניתן עוד להתעלם ממנו של כותבים דתיים או דתיים לשעבר.
האמת היא שקצת קשה לכנס בכפיפה אחת את יוכי ברנדס, יהודית רותם, הרב חיים סבתו, יעל משאלי, מיקי שיינפלד, גילית חומסקי, נועה ירון, נעמי רגן, דב אלבוים, דרור בורשטיין ואריק גלסנר. אני חוששת שאחדים מהם יתקוממו על השיוך, שהרי עצם דתיותו של אדם לא בהכרח הופכת אותו ל"סופר דתי", מה גם שייתכן מאוד שהעדפותיו הספרותיות מצויות במקום אחר, ושבספרו אין שמץ מעלילותיה של הבתולה ההוללת ממאה שערים, או חוויותיו של המתנחל המיוסר.
ובכל זאת, הכיפה שעל ראשו או החצאית שלגופה יהפכו אותם לחברי כבוד במסדר הסופרים הדתיים, או אלו שאינם דתיים עוד, אך בחרו לעסוק בספריהם דווקא באותו עולם אמוני שהשאירו מאחוריהם.
"תפסיקו לכבס בחוץ"
אחת השאלות המרכזיות העומדות בפני הסופר המוגדר (שימו לב, אין הוא מגדיר עצמו - הוא מוגדר) כדתי, הוא מי קהל היעד אליו הוא מכוון את ספרו. שהרי אין דומה מורת-אולפנא צנועה למפיקה בערוץ השני. ציפיותיהן של השתיים מ"הסופר הדתי" שונות בתכלית.
הראשונה תשמח על כך ש"סוף סוף מייצגים אותנו גם בספרות" ותושיט ידה בשמחה על מנת לקרוא על העולם המוכר, כשפעמים רבות היא עשויה להתאכזב, שכן בעולם הספרות מרובים מאוד הקונפליקטים, הסערות ושאר מקרים קיצוניים שעשויים לגרום לה למפח נפש. "שוב האגדה על החור בסדין? שוב הסיפור על החרדים שטופי הזימה? עד כמה אפשר?", תאנח בלב כבד.
אומר זאת כאן ללא כחל וסרק, כשכתבתי את סיפורי הקצר הראשון ("שרימפס", על דתיה הנושקת לראשונה לגבר שאכל קודם לכן שרימפס וכל זמן הנשיקה היא מטרידה עצמה במחשבות אובססיביות אודות הטעם הזה שהיא מרגישה בפיה והאם מדובר בעצם בעבירה והאם נחשב לה הדבר כאילו אכלה שרימפס בעצמה וכו' וכו') בחרתי לעסוק במתכוון בסוגיה פיקנטית כזו. הקהל שכיוונתי אליו היה קהל חילוני וכל כוונותיי הופנו במיוחד כלפי יצר המציצנות שלו שיגרום לו להתעניין בסיפור המופרך מעט. על אבי המסכן והעלבונות שספג בבית הכנסת לא חשבתי לרגע.
ולמה שיספוג עלבונות, אתם שואלים? מסיבה פשוטה: חבריו, כמו גם אחדים מחברי שלי, לא סבלו את הבחירה בחומרים הדתיים הקיצוניים הללו. "לא מייצג", פסקו. "אין בחורות דתיות כאלה, ובכלל, למה את מכבסת את הכביסה המלוכלכת בחוץ?" מעניין לגלות עד כמה זעקת "הכביסה המלוכלכת" הפכה לטיעון הדגל נגד יוצרים מרקע דתי - עיין ערך יוסף סידר ו"מדורת השבט" המצוינת שלו, או הדר גלרון ו"מקווה" המשובח שלה.
טענה נוספת שנשמעת היא השימוש המניפולטיבי בעולם הדתי. "הרי לא היית משיגה אפילו חצי כתבה בעיתון, אלמלא היית גרה בבני ברק", נהמו אז לעברי. בנקודה הזו הם צדקו לגמרי - אלוהים הוא עדיין מקור לא אכזב ליחסי ציבור.
דתיוּת טבעית
על הספר "יצר לב האדמה" עמלתי קרוב לשלוש שנים. בתחילה לא רציתי לכתוב את הגיבורה כדתייה, לא רציתי את כל המטען הזה על גבה הכפוף בלאו הכי. ההחלטה "לייהד" אותה התקבלה בשלב מתקדם יותר, מסיבות טכניות הקשורות לעלילה. אבל הדתיות שבספר היא דתיות תת-קרקעית, בלתי מורגשת כמעט, החצאית לגופה של הגיבורה אינה מובילה את העלילה, היא פשוט נמצאת שם ברקע.
שהרי כמו שבספר שגיבורו הוא תושב שינקין (זהירות, סטריאוטיפ!) יכול הלה לשבת וללגום את האספרסו שלו בבית הקפה השכונתי מבלי שהמחבר החילוני יטריח עצמו לפתוח פסקה שלמה על "מנהג שתיית קפה בבית קפה, שהינו מנהג שינקינאי קדום ודורי דורות של שינקינאים ישבו ולגמו את כוסות הקפה, תוך שהם ישובים סביב שולחנות עגולים בבית מרזח עירוני…", כך לא כל פעולה בעלת רקע דתי זקוקה להסבר. הדתיות יכולה להיות מונחת בטבעיות ברקע בלי שיכוון אליה זרקור ענקי.
למען האמת, אני חשה כעת תחושת אי-נוחות קלה מעצם כתיבת המאמר המנתח הזה, כי בסופו של דבר אין לי ספק שבזמן שהסופר הדתי/ דתי-לשעבר/ דתי-למחצה עומד לבדו אל מול הדפים הריקים, כל אותם חישובים ושיקולים מגזריים או תועלתניים פורחים מראשו, וכל שנותר שם הוא אותו דחף, שאינו בר-כיבוש, לספר סיפור. זה פשוט עד כדי כך.
לפנייה לכתב/ת 
