צבעי מאכל

ספרות הסוואתית

הקוראים איתן וליאור יצאו לשוח בסיחים, ולהפתעתם גילו חיה שאינה מתמנגלת. בתום מרדף עם שיפוד קיבלנו את השאלה הבאה: האם לזיקית יש צבע טבעי, או כפי שהם מנסחים את זה, "ברירת מחדל בצבע"? ובכן, אין ספק שהשאלה זאת היא חתיכת מחדל, אבל אם נתמקד לרגע, מתברר שצבעה של הזיקית נייטרלי ביותר כשהיא ישנה — ומתברר גם שאז הצבע שלה הוא ירוק בהיר.

מי שהיה מספיק משועמם כדי לצלם זיקית מתנמנמת הוא ערן לוין, דוקטורנט לזואולוגיה מאוניברסיטת תל אביב. "בקיץ אני רואה את הזיקיות ישנות על העצים", הוא חושף את מעשיו הליליים, "והן תמיד ירוקות בהירות. גם אם הענף יבש לגמרי. אגב, הזיקיות גם זוהרות בחושך ולכן די קל לראות אותן".

כדי להבין בחירה משונה כזאת מצד חיות שהסוואה היא שמן השני, פנינו לבועז שחם, מנהל מרכז זוחלים ודו־חיים בבית ספר שדה שקמים בניצנים, וגם הוא לא סגור על ההיגיון הזיקיתי. "אני לא חושב שמישהו באמת יודע למה זיקיות זוהרות בחושך", הוא אומר. "הצבע של הזיקית — מכמעט צהוב ועד כמעט שחור דרך ירוק, בז' וחום — נובע מפיזור של פיגמנטים בשכבות השונות של העור. לזיקית יש שליטה עצבית על פיזור הפיגמנטים, וכשהיא לא נתקלת בזיקיות אחרות היא בדרך כלל מותאמת לצבע הסביבה".

שחם טוען שכשזיקיות הולכות לפגוש את החבר'ה הן נוטשות את ההסוואה לטובת תקשורת, ואז הצבע שלהן משתנה בהתאם למצב החברתי. "אם המפגש משמח או מרגיז הן מאותתות אחת לשנייה בצבעים", הוא מסביר. "למשל, שני זכרים שרוצים להגיד 'לך מפה, אני הגבר', יחליפו גוונים שמשדרים תוקפנות בלי קשר לצבע הסביבה".

כשהזיקיות סוגרות את הלילה והולכות לישון הן לא מקבלות איתותים מהסביבה או מזיקיות אחרות, ולכן הצבע שלהן הופך לירוק מאוד בהיר. ולמה לא אכפת להן שיראו אותן ככה? גם כי אין להן במה להתבייש, ובעיקר בגלל שטורפים ליליים מחפשים מנצ'יס על סמך חוש הריח או לפי תנועה, ולא על סמך הצבע. אותו עיקרון בדיוק תופס גם בחיי המין שלכם, אם יש לכם כאלה; אם זה לא זז זה לא מעניין, לא משנה באיזה צבע זה בא.

קקי וקלוריות

כדי לאזן את השאלה האקדמית של איתן וליאור, קיבלנו שאלה בטעם רע מהקורא יגאל בנימין. "האם לחרא יש ערך קלורי?", הוא תוהה. עכשיו, אם הוא היה שואל אם לזיקית יש ערך קלורי ומה הצבע של חרא בחושך, התשובה היתה ממש פשוטה; כן וחום, בהתאמה. אבל יגאל בקטע של לסבך.

אז בוא נחזור לשאלה שלך, יגאל, ונגיד שהתשובה היא כן. לחרא יש ויש ערך קלורי. אם תהית במקרה, אז קלוריה אחת היא כמות האנרגיה שדרושה לחימום גרם אחד של מים במעלה אחת, בלחץ של אטמוספירה אחת. אם תשרוף חרא תקבל אנרגיה, ומכאן שבחרא יש קלוריות. בטח גם תשמח לדעת שכשמתסיסים חרא של פרות כדי לייצר קומפוסט, בקילו של חומר יבש ימתינו לך כ־4,500 קלוריות.

לגבי השאלה אם הגוף שלנו יכול להפיק אנרגיה ממה שהוא הפריש, התשובה קצת יותר מורכבת. בגדול, הגוף ממצה מהאוכל את מה שהוא יכול ומפריש את השאריות שהוא לא יכול לעכל, למשל תאית. מצד שני הגוף לא עושה עבודה מושלמת, כמו שיודע כל מי שזיהה גרעיני תירס לא מעוכלים לפני שהוא הוריד את המים. אז כנראה שגם לשאלה הזאת התשובה היא כן. עכשיו יאללה, לך לאכול. אתה יודע איפה.

עידן הקרח

איתם תוהה למה קופא לו המוח כשהוא שותה משהו קר. אנחנו תוהים מה ההורים שלו שתו לפני שהם נתנו לו את השם

הקורא איתם לקח שלוק אחד מהיר מדי, ועכשיו הוא רוצה לדעת למה כשאוכלים גלידה או ברד כואב המוח. התשובה המיידית והבלתי מדעית היא שזה נועד להזכיר לך שבכלל יש לך מוח, אלא שבמקרה שלך לא בטוח שזה אמין.

בכל מקרה, לתרחיש המציק שאתה חווה קוראים בריין־פריז (ובשמו המדעי Spheno Palatine Gangleoneuralgia): הכאב תוקף כמה שניות אחרי שהברד, או במקרה הטוב המרגריטה, מחליקים לגרון, ובדרך מקררים את החלק העליון של הלוע.

למה זה קורה? הנה ההסבר: באופן עקרוני, ככל שפחות דם מגיע לאזור הקר, הגוף מאבד פחות חום. כלי הדם בגג הלוע ממהרים להתכווץ כדי להגן על המוח מפני גל הקור הפתאומי, אחר כך מתרחבים שוב, ואז זורם בהם בבת אחת המון דם. השינוי הזה הוא מה שמורגש ככאב; העצבים בגג הלוע מעבירים את המידע למרכז שלהם במוח, וזה מצידו מתרגם את התחושה לכאב במצח וסביב העיניים, שהם אזורים אחרים שמקבלים את שירותי העצבוב שלהם מאותו מקום. הבנת? לא נורא אם לא. אגב, אפשר להפשיר את המוח בשתייה איטית של מים פושרים או בחיכוך הלשון — לאו דווקא שלך — בחך.