אחרי הכל, התורה היא שיר

לקראת שבוע הספר אני מבקש לומר מספר מילים על שירה - אותה תופעה אנושית שמלווה את חיי מאז שעמדתי על דעתי. כבר לפני גיל 13 התחלתי לכתוב שירים, ומאז הקשר שלי עם "המציאות" הוא במידה רבה באמצעות השירה. את מקורות היהדות אני לומד לא כתלמיד חכם אלא כמשורר, את רגשותיי המשפחתיים אני כותב בשורות, והתודעה שלי אינה מכירה חיים מנותקים משירה. שירה אינה אפוא תחביב או תוספת של חֵן, השירה היא תודעה קבועה ושלטת בחיי משורר.

הדבר המופלא הוּא, שהמקורות שלנו אומרים שִירָה, יחד עם כל דבר אחֵר היוצא מתוכם. בעיניי, התורה מדברת בלשוֹן שירה לא רק במקומות שהשירה מוכרזת בהם, כגון שירת הים או שירת "האזינו". החל ממילת "בראשית" ואילך התורה מקיימת את האלמנטים המובהקים ביותר של השיר.

יש בתורה צמצום וריכוז של כל מה שמתואר, עד שמילים ספורות מחזיקות עולם שלם. רגשוֹת ומחשבות, תנועות ומהפכים באים לידי ביטוי בתוך מילים מועטות, בדיוק כמו ששיר אמור לעשות. אין כאן נטייה לתיאורים רחבי היקף של הרהורים ותהיות, או תיאורי נוֹף וגוף נרחבים. פסוקים בודדים מקיפים את המהלך המלא. ומעבר לכך: התורה מדברת בגלוי ובנסתר יחד. מתחת לכל אמירה מצויה עוד שכבה, ומתחתיה עומדות להגיח נוספות. בכל שירה גדולה אין מוציאים החוצה את כל המבוכים והעומקים, אלא יש לתור ולחדור בתוכם רקמה אחרי רקמה.

פלא שירי נוסף בתורה הוא החיבור המיוחד שבין תוכן לצורה. אומנם בלומדנו שירה אנו מנסים לאבחן מהם האמצעים האומנותיים שבהם משתמש המשורר. אבל בעומק השיר אבחנות אלה הן מלאכותיות. שיר בא לעולמו מתוך צירוף מיוחד וראשוני שבין מילים לצורתן. הצד הפואטי מחובר הן לתוכן והן למימד האסתטי.

לא בעלמא לפסוקי התורה מחובר נִיגון המסומן בטעמים. שירה גדולה מתנגנת בדרך-כלל באופן זה או אחר, אם כי לא תמיד קל לזהות את הניגון הפנימי. פסוקי התורה מציגים את ניגונָם מהרגע הראשון, והוכחה לכך היא היכולת שלנו ללמוד בעל-פה פסוקים דווקא יחד עם טעמיהם המנוגנים, כשלעיתים אף הבנת המשמעות משתפרת מתוך כוח הניגון.

סגולתה העיקרית של שירה גדולה היא חותם אישי ברור. בקוראךָ שורות ספורות של יוצר מובחר, מיד תוכל לזהותוֹ בזכות כתיבתו המיוחדת. כך בספרות העברית החדשה קל למשל למהר ולזהות שורות משל ביאליק, עגנוֹן או אורי צבי גרינברג. מובן שבכל הנוגע לתורה, הדבר נתעצם במידה רבה. חותמה האישי של התורה חזק וברור, ודי בשלוש מילים רצופות כְּדֵי לדעת שהן ציטוט מהתורה.

להמשיך את השיח עם התורה

חלק מהוויכוח על השירה חל על תכניה. האִם שירה טובה היא זאת הממציאה רק דימויים ומטפורות מרתקות, או שיש לדרוש משירה טוֹבה גם תוכן ועניין? אני מאלה הסוברים ששירה טובה אמורה להיות גם מעניינת, זאת אשר קוראיה חשים שמשהו קורה בגופם, בליבם ובמוחם כּאשר עוברות שם שורות השיר. גם בכך התורה היא שיר, מי שמעביר בתודעתו את פסוקיה אינוֹ נותר אדיש, משהו משמעותי ודאי קורה בו.

"זכֹר ימות עולם בינו שנות דֹר ודֹר ", אומרת שירת "האזינו", שכן רק שירה יכולה לערבב את הזמנים ואת התחומים, את הנצח ואת האדם הבודד. אכן חכמים דימו את התורה כולה לשירה ולא בעלמא. מובן שמבחינתי אי-אפשר להשוותה לשום שירה אנושית, כיוון שמקורה הוא אלוהי. הפלא הוא שדיבור נבואי זה מוצא את דרכו לאדם, דווקא בלשונה של שירה.

ספרותנו החדשה כתובה בלשון העברית, ודבר זה אליו אנו מתייחסים כמובן מאליו, הוא נס ממשי. השאלה הגדולה היא עד כמה מצליחים הסופרים והמשוררים שלנו להמשיך את שיחתם עם התורה בפרט, ועם שאר המקורות בכלל. מי שנכנס לשיחה נצחית זאת מעלה את כתיבתו לדרגה מיוחדת.