תפקידו של הקהל

אחת מהשאלות החוזרות בכל דיון ספרותי היא כמה ספרים צריך להוציא לאור. התשובה המיידית בכל דיון שכזה – פחות! יוצאים לאור יותר מדי ספרים, אין מספיק קוראים שיקראו אותם, השוק מוצף, תשומת הלב של הקהל נחלקת בין ספרים רבים מדי, וכן הלאה טיעונים שבדרך כלל נוהגים לטעון אותם סופרים ואנשי ספרות.

אין מחלוקת על כך שהתחרות על תשומת לבו של קהל הקוראים גדולה מאד, אולי גדולה מדי.

אין מחלוקת על כך שראוי להוציא רק את הספרים הטובים ביותר בכל קטגוריה – כלומר, במקרה של ספרות מקור, את הטובים ביותר מבין אלו שנכתבים בארץ. יש מחלוקת לגבי השאלה אילו ספרים צריך להמשיך ולהוציא לאור במקרה שמחליטים לקצץ בכמות הספרים. אנשי שיווק יגידו – להוציא רק את הספרים הנמכרים. להמעיט בז'אנרים שאינם נמכרים היטב, כמו סיפורים קצרים, שירה, ספרות ניסיונית, או כזו הקשה לקריאה. אנשי ספרות יגידו – להוציא כמעט אך ורק ספרות יפה. להמעיט בספרות הבינונית. אבל מי קובע? הרי ספר שקורא מסוים ימצא כבינוני יהיה בעיני קורא אחר מהנה, מעורר מחשבה ואפילו משנה תפישת עולם. ספר שקורא אחד ימצא כקשה מדי לקריאה, כמאתגר מדי סגנונית או מחשבתית, יהיה בעיני קורא שני יצירת מופת של ממש. מה שברור וידוע הוא רשימת רבי המכר. אם נביט בה במהלך שנה שלמה נוכל לקבוע בוודאות, ובעדינות, שלא כל הספרים המופיעים בה עונים בהכרח להגדרה 'ספרות יפה'.

בואו נצא מנקודת ההנחה, שהספרים הנבחרים לצאת לאור עברו רף מסוים, וכל אחד מהם הוא הטוב ביותר בסוג(ת)ו – עדיין – כמה ספרים אמורים לצאת בשנה? האם ראוי שספרים היוצאים באותה הוצאה יתחרו זה בזה? ואם לא – האם צריך להוציא רק ספר מקור אחד בחודש? או ספר מקור אחד מכל ז'אנר בחודש? או אולי חודש זה זמן מרווח קצר מדי? ואם כל הוצאה גדולה תחליט להוציא רק 12 ספרי מקור בשנה, האם התוצאה לא תהיה מבחר מצומצם מדי?

כפי שאמרנו, לא כל הקוראים הם מקשה אחת, וההוצאות מעוניינות לפנות למגוון גדול ככל האפשר של קוראים – לאלו שקוראים רק בחופשות, ולאלו שקוראים שלושה ספרים בשבוע, לאלו שאוהבים רק ספרות ז'אנרית ולאלו שאוהבים ספרות יפה.

אם כל כך קשה להחדיר אל השוק ספרים של סופרים לא ידועים ולא מקושרים, מה לעשות עם כתבי יד טובים של כותבים אלמוניים בראשית דרכם? לוותר? להתעקש לעבוד איתם ולהוציא בכל זאת? מי אמור לקדם אותם ולפתח? משרד החינוך והתרבות? הם בקושי פועלים בעניין. אם כך, אולי זה אחד מתפקידיהן של ההוצאות. אבל הוצאות ספרים מסחריות הן לא מוסדות ציבוריים. מה יקרה אחרי שנתיים של עבודה קשה, זמן וכסף? חודש אחד בלי באז בציבור, והספר יורד אל המדפים. והרי גם ככה יש יותר מדי ספרים... האם יש להסיק את המסקנה הנדרשת, להתמקד רק בסופרים עם קבלות, ולהוציא לאור לא יותר ממקסימום של שני ספרי ביכורים אלמוניים בשנה? אולי.

אם נערוך משאל קוראים, סביר להניח שמרביתם לא ירצו להגיע למצב שבו אכן יקצצו בכמות הספרים היוצאת לאור, אבל הקיצוץ יעשה על פי שיקולים מסחריים. ואם לא צריך להחליט מה להוציא רק על פי הרווח הכספי, וצריך להוציא ספרים גם על פי שיקולים ערכיים אחרים – איפה בדיון הזה נמצא קהל הקוראים? מהו תפקידו של הקהל?

בדיונים מן הסוג הזה נוטים תמיד לטעון כנגד ההוצאות, הרשתות, המו"לים, העורכים. עליהם בלבד מוטלת האחריות התרבותית. כביכול עומדים כל אלו ומכוונים את ההמונים כרצונם, מחנכים אותם, מובילים את הדרך. אם כל אלו יחליטו כך או אחרת, לא תהיה לעם ברירה. ירצו – יחליטו, והעם יתיישר על פיהם. אבל הקהל בארץ כבר כמעט שישים שנה קורא ספרות עברית. אין לו דעה? אין לו תפקיד בשיח התרבותי? אין לו השפעה? כל מה שדוחפים לו הוא קונה? זה הקהל היחיד מולו אנו פועלים – קהל שבוחר ספרים על פי מדבקת הנחה? אם יש בציבור הישראלי קהל של כמה עשרות אלפי קוראים בעלי יכולת, בעלי טעם ואבחנה, שאינם נרתעים מספרות לא-קלה לעיכול, איפה הם? הרי בכוחם להשפיע. אם הם יקנו בהמוניהם ספרות יפה, שירה, מחזות וסיפורים קצרים, ההוצאות והרשתות, שפועלות בעיקר על פי שיקולים כלכליים ותחרותיים, יתיישרו על פיהם. הקהל הוא בעל הכוח. או לפחות, הוא שותף פעיל בהחלטות. ואני בכלל לא מדברת כאן דווקא על מה שנהוג לכנות "הקהל הרחב". גם "קהל נישה" הוא קהל בעל כוח. איך יתכן שספרי השירה המצליחים ביותר בארץ מוכרים במקרה הטוב אלף עותקים? זה קהל קוראי השירה בארץ – אלף איש? אנחנו מדינה שיש בה לפחות שני מיליון קוראים. נאמר, בהערכה זהירה, שביניהם יש רק מאה אלף קוראי ספרות יפה ועשרים אלף קוראי שירה – איפה הם?

נכון, זה לא לחלוטין הוגן לזרוק את הכדור בחזרה אל הקהל. להוצאות וגם לרשתות אמור להיות ברור התפקיד התרבותי המונח על כתפיהן. הרשתות, מצידן, צריכות להציג בחנויות את מיטב הספרות העברית, כפי שעושות הרשתות הגדולות באנגליה ובארה"ב ובאירופה – כי זו המורשת התרבותית שלנו ולא צריך לזרוק אותה לגנזכים בגלל בלעדיות של שיקולים מסחריים. ההוצאות, מצידן, צריכות להוציא ספרות יפה ולטפח אותה גם אם היא לא נמכרת בכמויות מסחריות כמו הספרים הידועים כספרי טיסה. אבל גם לקהל יש תפקיד משמעותי בבניית התרבות העברית. מה אמור לדרבן את ההוצאות להמשיך ולהוציא ספרי שירה, מחזות, סיפורים קצרים, קלאסיקה עברית? פחות מעשרים עורכים שעובדים בתחום? תחושת השליחות? היא מאבדת מכוחה במהירות מסחררת כאשר אין לה גב ממשלתי, גב של רגולציות על מחירים ומבצעים, או גב של דרישת הקהל.

מה אמור לדרבן את הרשתות להציג בחנויות את מיטב הספרות העברית, גם כזו שיצאה לאור לפני שמונים שנה וגם כזו הנכתבת בימינו אנו? כאשר ספרי מקור מגיעים רק לעתים רחוקות אל רשימת רבי המכר, תמיד הרבה פחות מספרי התרגום, וספרות עברית יפה, מלבד מספר מועט של סופרים ידועים, מוכרת במקרה הטוב כמה אלפי עותקים, וקלאסיקה עברית מוכרת בקושי כמה עשרות עותקים בשנה, המוטיבציה לפנות להם מקום במדפים ולהוציא אותם לאור הולכת ופוחתת. אם, למשל, כמה אלפי קוראים יגשו לרשתות ויתלוננו על כך שהספרים שהם מעוניינים בהם אינם מוצעים במבצעים, סביר להניח שהרשתות יתרצו ויכניסו למבצעים גם את הספרים הלא מובנים מאליהם. אם הקהל ייגש לרשתות באלפיו, או אפילו במאותיו, וידרוש ספרים שאינם מוצגים בחנויות, הרשתות יפנו להוצאות, וההוצאות בשמחה יפיצו וידפיסו. אם יש קהל המעוניין לקדם את הספרות העברית היפה, ואם הוא חי וקורא ורוצה להמשיך לקרוא, עליו להשמיע את קולו ולדרוש את דרישותיו בעזרת הכוח העיקרי בימינו – כוחו של הצרכן.