שתף קטע נבחר

לונה פארק

60 אלף גרמנים שיכורים, מתחם קמפינג מטונף והופעות של עשרות מהלהקות הגדולות ביותר בעולם. "רוק אים פארק" זו החוויה המוזיקלית המטורפת ביותר שאתם יכולים לאחל לעצמכם. אנחנו היינו שם, ושרדנו בשביל לספר

ירוק בוהק הוא צבע הדשא בפארק העצום בנירנברג. השמיים כחלחלים על גבול האפור, ובכניסה למתחם אפשר למצוא עוד ועוד אנשים שמגיעים לשלושה ימים של מוזיקה טהורה, טונות של ג'אנק פוד וגלונים של בירה. האנשים בפסטיבל "רוק אים פארק", גרמנים ברובם, עמוסים בציוד ובאוכל כאילו מדובר באספקת מזון שלפני מלחמה גרעינית, והאווירה היא כמו השקט שלפני הסערה. האוכל מורכב מהמון בשר, וגם כמויות אדירות של קופסאות שימורים. יחד עם אדי הבירה, השירותים הכימיים והג'אנק פוד, לפסטיבל יש ניחוח משלו, ואפשר לצאת לדרך.

 

בשביל האירופאים מדובר כנראה בשגרה, עוד פסטיבל, עוד שלושה ימים של חופש (1-3 ביוני), עוד כמה הופעות של הלהקות הגדולות ביותר. בשביל האורחים האחרים, ביניהם כ-120 ישראלים, המראות לא מוכרים וחלק מההופעות הענקיות הן בגדר חלום. ולמרות זאת, אין זמן לאותה התרגשות שמלווה אותנו בכל פעם שמכריזים על אמן חדש שמגיע לישראל. כי כש"קורן" יורדים אז "מיוז" עולים, ובזמן שאתה נפעם מכמות הלהקות, מהעוצמה והתחלופות, גם קשה לעכל את זה.


בילי קורגן מ"הסמשינג פמפקינס". סוף סוף איחוד (צילומים: אור אלתרמן)

 

והגודל? גם פה יש בעיות בעיכול. השטח אמנם פנומנלי אבל ביום הראשון זה מרגיש כאילו אתה ועוד 60 אלף אירופאים נלחמים על פיסת דשא להניח עליה את האוהל. וכך, כשאוהל צמוד לאוהל, הם מסודרים ברחבי השטח. מה שבאופן מפתיע לא גורר בעיות שכנים. כי כשאתה מגיע לישון בשעות הלילה, הגוף עייף מדי, וגם רעש של 50 שיכורים שרוקדים ושרים למוזיקת מטאל קשוחה ליד האוהל שלהם, לא מצליח להפריע.


מת'יו בלאמי מ"מיוז". שיא העוצמה

 

אבל מלבד לחובבי המוזיקה, בפסטיבל יש גם מאות, ואולי אלפי, אנשים שההופעות לא ממש מעניינות אותן. הם יישארו מתחת לסככה שליד האוהל שלהם, ישימו עוד חתיכת בשר רטובה על הגריל הקטן, ירוקנו עוד ועוד פחיות בירה, ויישבו שם על גביי שעות. כל כמה דקות גם ישחררו צעקה חזקה לעבר אחד ההולכים ושבים, בליווי הרמת אגודל באוויר.

 

כל הגרמנים רוקדים קופצים

למרות השיכורים, רוב הקהל כמובן, נמצא במתחם ההופעות. שם, במשך שלושה ימים, משעות הצהריים ועד אחרי שתיים בלילה, המוזיקה החזקה לא מפסיקה, ולו לרגע אחד. שלוש

להקות הובילו השנה את הפסטיבל: הלהקה הגרמנית הענקית "Die Ärzte", "לינקין פארק" ו"הסמשינג פמפקינס", שממש לא מזמן פתחו באיחוד המצופה והגיעו גם לפארק בנירנברג

 

אבל לא הייתה זו "הסמשינג פמפקינס" שזכתה להפקה הגדולה והמפוארת ביותר בפסטיבל, אלא דווקא "לינקין פארק". הלהקה שאוחזת בטקסטים הקלישאתיים ביותר ביקום, עלתה על הבמה מפוצצת באנרגיה, כשהיא מתקשרת באופן מופתי עם עשרות אלפי המעריצים שעל הדשא. מסביבה, מעליה ומתחתיה במה מעוצבת ותאורה ששווה כמה מיליוני דולרים, והחברים כולם ניצלו כל שנייה במופע לתת את השואו הכי טוב שהם רק יכולים. והם הצליחו.

 


מעריצה של מיוז מחזיקה בידה הצעה מפתה

 

להקה נוספת שזכתה להפקה גדולה מהחיים היא "מיוז". למרות שחקן החיזוק הנוסף שהיה על קלידים ומכשירים אלקטרונים שונים, עדיין קשה להאמין איך רק שלושה חברי להקה מצליחים לייצר אנרגיה כל כך גדולה, ולכבוש עשרות אלפי צופים. חברי הלהקה, שכנראה יגיעו אלינו בקרוב, מנגנים בשיא העוצמה וגם זזים על הבמה בהתאם.


צ'סטר בנינגטון מלינקין פארק צורח למיקרופון

 

אחד היתרונות בהופעות של להקות גדולות בפסטיבלים, הוא שהלהקה לא מגיעה להופעה בו הקהל הוא רק שלה, ואז היא לא פוסחת על שירים הנחשבים כלהיטים או קלאסיקות. גם החברים ממיוז עשו את זה. והקהל באקסטזה.

 

אוף, לא הספקתי כלום

והנה עובדה לטובת הנוסעים לפסטיבל: לא משנה כמה תבואו מוכנים, אתם לא תספיקו לראות את כל ההופעות שרציתם. ואם כן, אז לא במלואן. בשביל חובבי המוזיקה ומעריצי הלהקות הרציניים, "רוק אים פארק" הוא אולי גן-עדן עלי אדמות, אבל ממש לא קל לתכנן את השהות בו.

 

בפסטיבל יש שלוש במות: המרכזית, שמצוידת בציוד המפואר ביותר ובשני מסכי ענק, האלטרנטיבית, שנמצאת בשטח שהוא רק טיפה יותר קטן, והבמה הקטנה שנקראת ה-“Club Stage”, השוכנת בתוך היכל שהוא מעט יותר גדול מהאנגר 11 בתל-אביב. במשך כל היום התחלופה על הבמות לא פוסקת, והסיכוי שתצטרכו לעמוד בדילמה בין שני מופעים להם נורא חיכיתם, הוא יותר מסביר.


ג'ונתן דיוויס מ"קורן". אחת ההופעות הטובות בפסטיבל

 

אחד היתרונות הקסומים בבמות הפתוחות הוא שהופעות רבות נערכות במהלך היום. בנירברג אגב, מחשיך אחרי 21:00. בפסטיבל נערכו עשרות הופעות מטורפת בשעות היום, למשל ההופעה של "קורן", שעלתה מיד אחרי "וולווט ריבולבר", ולמרות ששנים עברו מאז "גאנס אנד רוזס", סלאש, הגיטריסט האולטימטיבי, עדיין נראה וזז אותו הדבר. ועדיין פוגע.


"וולווט ריבולבר". פוגעים

 

"קורן", יחד עם המתופף של "סליפנוט", ג'ואי ג'ורדסן ושחקני חיזוק אחרים מלאים באיפור מאיים, ועם ג'ונתן דיוויס בראשה, רצחה את הבמה וסיפקה את אחת ההופעות הכי טובות בפסטיבל. ואם בשתי הופעות נרשמו ריקודי הפוגו המפחידים ביותר: האחד בהופעה של להקת המטאל האגדית "סלייר" שסגרה את הפסטיבל ועלתה על הבמה בחצות הלילה, השנייה היא ללא ספק "קורן". הקהל יצא מכליו ובכל פעם חיכה לשיא חדש בשיר, כדי שיוכל להיטרף עוד יותר. 


"גוגול בורדלו". קרקס

 

מופע מעולה נוסף סיפקה "גוגל בורדלו". להקת הפאנק-פריק-צועני הופיעה בשעת צהריים מוקדמת ביום השני לפסטיבל, והזמר הכריזמטי והמוכר שלה, יוג'ין הטץ', לא הפסיק לצרוח ולהתנדנד על הבמה כמו נווד שיכור. במשך שעה וחצי נדמה היה שהקרקס הגיע לנירנברג.


קוואלוייץ' מ"בילי טאלנט". תגלית הפסטיבל

 

גם "בילי טאלנט" הייתה שם. הלהקה הקנדית המצוינת אמנם לא הייתה המופע המרכזי בפסטיבל, והיא בהחלט אינה אחת מהלהקות הרוק הגדולות בעולם, אבל חברי הלהקה לא יכלו להיות יותר גדולים, והמופע בהחלט היה לאחד המופעים הפופולריים ביותר שם. "זה חלום שמתגשם", סיפר על הבמה הזמר בנג'מין קוואלוויץ', וסחף איתו את הקהל עם קולו הגבוה והילדותי ופרצוף הפסיכופט שלו.


Lamb Of God. רעידת במה

 

ומה עוד? אפשר לספר על להקת המטאל "Lamb Of God" המעולה, שבימים אלה מספקת את המטאל הכי טרי בתעשייה ובנירנברג הרעידה את הבמה תחת החמסין, ועל הקהל שזכה במתזי מים לאורך כל המופע. אפשר לספר על "מגהדת'" שגם היא עוד מעט תבקר אצלנו, אך בפסטיבלים שכאלה, עם כל התהפוכות למיניהן, היא כבר ממש לא שם דבר. ובגלל זה גם שובצה בשעה אחת בלילה בבמה הקטנה ביותר.


דייב מאסטיין ו"מגהדת'". בשעת לילה מאוחרת 

 

וגם על איימי לי מ"אוונאסנס", שעלתה על הבמה רק באחת בלילה, ולמרות עייפותה עדיין נראתה כמו בובה על חוט בהילוך מהיר. אפשר להרחיב עוד ארוכות, אך זה לעולם לא ייגמר. המוזיקה הטהורה רק המשיכה לזרום ולזרום, והקהל המשיך לרוץ מבמה לבמה, מבירה לבירה, מנקניקייה אחת לשנייה, עד לשריקת הסיום.


איימי לי. בובה על חוט

 

מסריח כמו רוח נעורים

לצער רבים, שריקת הסיום הזו אכן מגיעה. אבל למרבה ההפתעה, הצער לא נובע רק בגלל שמעתה נצטרך לחכות עד לשנה הבאה. רבים מהגרמנים שהריחו את הסוף החליטו שהגיע זמן ההרס. בלילה האחרון, מספר שעות לפני שכולם התחילו להתקפל הביתה, החלו ליפול השירותיים הכימיים במתחם הקמפינג זה על גבי זה, כאילו היו קוביות. גדרות נעקרו ממקומן ומדורות גדולות הודלקו בשטח האוהלים.

 

צילום: אור אלתרמן

חבל היה להוסיף למוזיקה הנפלאה שהתנגנה במשך שלושה ימים אקורד שכזה. על פי הקהל שמקפיד להגיע לפסטיבל מדי שנה, גם בשנים קודמות החלו התפרעויות עם סיומו. אלימות אמנם לא הייתה שם, אבל עדיין אין לכך שום הצדקה ולא ברור איך הביטחון במקום לא החמיר עם אותם המתפרעים.

 

למרות האקורד הצורם, "Rock im Park" הוא כנראה אחד מהמקומות הטובים בעולם עבור חובבי הרוק והמכורים לאדרנלין. אמנם יש במתחם אפשרות לעשות קפיצת בנג'י, אבל האדרנלין שגורם ללב שלך לדפוק בחוזקה ולדם בוורידים לרוץ במהירות שיא, מתחיל בכל פעם שמופע חדש מתחיל. זו מוזיקה. אין דבר יותר טוב מזה.

 

  • הכתב היה אורח בפסטיבל של חברת "OnTour" - המארגנת חבילות לפסטיבלים והופעות חיות בחו"ל.

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
לכו בעקבות הריח
צילום: אור אלתרמן
ים של אוהלים
צילום: אור אלתרמן
באים מוכנים
צילום: אור אלתרמן
תנומה קלה לפני השלוק הבא
צילום: אור אלתרמן
בחור מקועקע. מראה שכיח
צילום: אור אלתרמן
הקהל בטרוף
צילום: אור אלתרמן
סלאש בגודל כמעט טבעי
צילום: אור אלתרמן
לאתר ההטבות
מומלצים