שתף קטע נבחר

קבלו אותו, בבקשה

ספריו של שמעון צימר זכו לשבחי הביקורת, אבל הקונים הותירו אותם על מדפי החנויות. עם צאת ספרו החדש "ראיות לאהבה" מקווה צימר להתקבל גם על ידי הקוראים: "גזרתי על עצמי לכתוב ספר הרבה יותר קריא", הוא אומר

מזה מעל לעשור - מאז צאת הרומאן הראשון שלו, "אמא להשכיר" - שהקריירה הספרותית של המחזאי, המשורר והסופר שמעון צימר מתנהלת בשקט יחסי, בלי דרמות יח"צניות או ראיונות מרעישים בעיתונות ובטלוויזיה. זאת למרות שהביקורות קיבלו את ספרו הקודם ("רע לתפארת", 2005) בהתלהבות שלה זוכים בדרך-כלל הבולטים והגדולים שבאמנים הישראלים. אנחנו נפגשים לקפה ושיחה בשעות הבוקר המאוחרות של יום ראשון; עד מהרה מתגלגלת השיחה שלנו לסוגיית ההתקבלות של ספריו בקרב קהל הקוראים הישראלי: "בתיאטרון היה לי קל יותר", הוא אומר בהתייחסו למחזות שכתב, שהועלו בעבר בתיאטראות הקאמרי והבימה. "אנשים נקהלים איכשהו בתיאטרון, הם מגיעים באופן כמעט טבעי. ספרים קשה הרבה יותר למכור, קשה להביא אותם לידיעה ולצריכה של הקהל".

 

צימר, איש שיחה נעים ומסביר פנים, נדמה כמו ההתגלמות

של חרישיות דרכו הספרותית: הוא מתבטא בנועם, מקדיש זמן למחשבה על דבריו, עוטף כל מילה בחיוך, בהרהור. כל זה הפוך לגמרי מהרוח של ספרו החדש והמצוין, "ראיות לאהבה", שראה אור החודש בהוצאת ספריית הפועלים. 168 עמודיו של הספר הם רקורד דחוס, תזזיתי וקלסטרופובי של תקופה קצרה בחייו של יאיר זהבי, עורך דין מצליח ונשוי המקבל במפתיע מכתב מבת זוג שהייתה לו בצעירותו. מכאן תשלוט שרשרת הרת גורל של אירועים בעתידו של יאיר, שנסחף ומסתחרר עם ההתרחשויות ובה בעת גם מקדם אותן. "אני מרגיש שהרומאן הזה נגיש יותר מקודמיו", אומר צימר, "התודעה של הגיבור לא שולטת בו כמו ב'רע לתפארת', למשל. זה היה ספר שהמחיש עד כמה הנפש שלי מולכת בי; אחריו, הבנתי שהכתיבה ההרמטית שאפיינה את הספר הזה, זו שמתרכזת בנפש בלבד, מרחיקה ממני את הקהל".

 

מפרק ובונה מחדש 

אבל למרות שהמסתורין הפתיחה של "ראיות לאהבה" מעניק לספר ממד של מותחן, הספר הוא קודם כל דיוקן רגשי ומנטלי של נפש סוערת שנחשפת בשיא פגיעותה, אכזריותה והדואליות שלה. כבר בשלב מוקדם בספר נעשה יאיר זהבי מודע לכשרון הכתיבה שלו באמצעות תחלופת המכתבים שלו עם יערה (זוגתו לשעבר). ההתוודעות הפתאומית ליכולת הספרותית שלא טיפח מעלה בו חרדה שמא החמיץ הזדמנות חשובה.

 

"ראיות לאהבה" הוא גם ספר על כתיבה? על מורכבות אישיותם של העוסקים בכתיבה?

 

"במידה מסוימת, כן. אני חושב שבכל דבר שאני כותב, אני כותב על עצמי. הצורך שלי ליצור דמות עם מערך מורכב של נוירוזות וחרדות ותסביכי זהות נובע כנראה מהעובדה שאני בעצמי כזה. מצד שני, אלה לא תסמינים שאפשר להגביל אותם למי מאתנו שעוסקים בכתיבה; נשאלת השאלה אם הדבר שאנחנו מכנים 'אדם רגיל' הוא אכן שונה מהסופר, מהאמן. יש לאדם הרבה אפשרויות להיות נרקיסיסט ואגוצנטרי כמו יאיר זהבי, מבלי שיצטרך או ירצה לכתוב שירים".

 

בשני ספריך האחרונים המסגרות סביב הגיבורים מתפרקות. ניכר שיש לך עניין וסקרנות לגבי תהליך ערעור היסודות המוכרים של המציאות.

 

"בראש ובראשונה אני מרגיש שזה תהליך שעומד לקרות לחיים שלי, של כולנו. ובדיקת התהליך הזה היא בדיוק מה שכתיבה עושה: היא מתסרטת דמיונות, פחדים, מאוויים כאלה ואחרים. אבל הכתיבה גם מקצינה את היסודות האלה: אם לשפוט את חיי הנישואים שלי, לדוגמה, על פי המופיע בספרים, התמונה שמתקבלת היא איומה, ואילו במציאות מובן שפני הדברים הם בכלל לא כאלה".

 

ואי אפשר אחרת? כתיבה חייבת להקצין את התסריט הנפשי של הגיבור על מנת להסיק מסקנות לגביו?

 

"אולי זה ככה רק בכתיבה שלי. איאן מקיואן, למשל, מצליח בספריו לבטא מורכבות של זוגיות מבלי להרגיש שהוא חייב להוליך אותה למקומות האפלים האלה. גם  קוטזי הוא דוגמא טובה לכך: דמויותיו לעולם לא מרוכזות בעצמן, כי הוא סופר שכולו חמלה; הגיבורים שלו אמנם מתלוננים, אבל זו לא התלוננות שהיסוד שלה היא העיסוק בעצמי. לעומת זאת, בספרות הישראלית יש יסוד של התענגות עצמית, שמאוד מפריע לי".

 

והכתיבה היא כלי שבאמצעותו אפשר לשלוט במידה כלשהי בהתפרקות הזו?

 

"כן ולא. זה נכון שיש משהו בעצם הכתיבה שמשקיט, שמנחם לזמן מה, אבל אני גם מרגיש שנפשי מוכרת לי, עד לזרא כמעט, ולכן הכתיבה כביכול לא יכולה לחשוף לי דברים שברומו של עולם. יכול להיות שזה לא לגמרי נכון. עמוס עוז תיאר לאחרונה את הכתיבה כמעין כלא, מצב שבו הכותב כלוא בתוך עצמו; זו תחושת הבסיס שלי. הדבר שמניע אותי הוא מחד הרצון לבטא את עצמי, וגם, אני מהסס להודות בכך, הרצון לפרנס את הפרסונה של הסופר: מיד עם סיום העבודה על ספר אחד, ניעור הרצון לעבוד על הספר הבא, כדי להרבות ספרים ולעבות את נוכחותי בעולם. זה מין צורך ילדותי שקשה להיפטר ממנו".

 

אז אתה ממש מרגיש אחריות להמשיך לכתוב?

 

"כן, אבל לא אחריות כלפי איזשהו אידיאל או משהו מתיפייף מהסוג הזה. התחושה היא שהוחלט מתישהו שאני רוצה וצריך להיות סופר, להגדיר את עצמי כאמן, ולכן עליי ללבות את ההגדרה הזו כל כמה זמן, ולהוציא ספר, כי היא לא מתחזקת את עצמה. אבל אין לי חשש שלא כתבתי מספיק, אני מודע לכמות הדברים שכתבתי".

 

יותר קל לכתוב שירים

דרכו של שמעון צימר כסופר ידעה, כאמור, גם רגעי משבר. הפופולריות של "רע לתפארת" בקרב מבקרי הספרות בארץ לא היתרגמה להצלחה מסחרית, וצימר לא הפך בזכות הספר ליוצר מוכר בקרב הקוראים הישראלים. כיום הוא מודה שהחוויה הותירה בו משקעים.

 

בדיעבד, אפשר להגיד שהאופן שבו הקוראים קיבלו את "רע לתפארת" ואת הספרים שקדמו לו, השפיע על כתיבת הספר החדש?

 

"כן. זה התחיל מהרצון שלי לכתוב על מישהו שונה מהגיבור של 'רע לתפארת', אפילו במעמדו הכלכלי (הגיבור ב'רע לתפארת' מתדרדר לחוסר כל). אבל עוד לפני 'רע לתפארת', הייתה לי ההרגשה שהספר השני שלי ('אומללות ראויה לרומן', 1999) נכשל, גם משום שהביקורות לא היו טובות. בספר ההוא, ניסיתי להימנע מקלישאות ומתובנות פסיכולוגיות מוכנות מראש, והתוצאה הייתה ספר שמרביתו היא זרם תודעה תיאורי – וגיליתי, לאכזבתי, שאין לזה קוראים; בדיעבד ייתכן שהבחירה בסגנון הזה הייתה לא נכונה. אני לא יודע אם אני בבחינת מי שיתפשר משום שזו גזירת המציאות, אבל הבנתי שאם אני חפץ חיים בתחום, אני חייב לכתוב אחרת, וגזרתי על עצמי לכתוב ספר הרבה יותר קריא. רציתי לכתוב רומאן שמילולית וטקסטואלית יהיה מורכב יותר, למרות שהחשש מהכווייה הקודמת עדיין היה קיים. אני מניח שניסיתי לכתוב רומן פחות בוטה מהקודם".

 

האם הכתיבה נעשתה יותר קלה בעקבות ההחלטה הזו?

 

"אני לא יכול להגיד שכתיבת פרוזה נעשתה לי קלה יותר, אבל כתיבת שירה, אני מרגיש, באה לי בקלות. זו אמנם דיסציפלינה מאוד קשה, אבל היא גם מעין היפוך לפטפטת של הפרוזה. הפנייה בשירה היא לא פנימה, לתוכך, אלא פנייה שמכוונת במידת מסוימת כלפי חוץ. המשורר ממציא דברים, עוסק במהויות גלובליות, פסיכולוגיות. מהבחינה הזו קל לי לכתוב שירה. כתיבת פרוזה, לעומת זאת, היא לפעמים קשה מאוד, והקושי הזה הוא שיקוף של היחסים הנפשיים של הסופר עם עצמו. זה לא הקושי הרומנטי, שמקורו בייסורי הנפש, או בנבירה בתוך עצמך, מהסוג שסופרים בדרך כלל מתוודים עליו. אלא קושי שמתבטא דווקא בצדדים הפרוזאיים יותר של חוויית הכתיבה".

 

הקשר בין ספרות לספרנות

בצד העיסוק שלו בכתיבה, צימר עובד כספרן מזה כמה שנים והוא מעיד כי הניסיון בתחום אפשר לו לקבל תמונה של סוג הטקסטים שהקוראים נוטים אליהם. גם לעובדה זו, הוא מודה, הייתה השפעה בתהליך העבודה על הספר החדש: "אחרי שני הספרים הראשונים שלי," הוא מסביר, "נלחמתי להוציא את עצמי מבין הסופרים שהקורא לא ניגש לספריהם במדף." דוגמא לכך אפשר לראות אצל יאיר, גיבור הספר, שמחד מתנהג כעורך דין חשדן ומניפולטור גם בחייו הפרטיים, ומאידך מייבא את הכישרון הספרותי שלו אל אופן התנהלותו בבית המשפט".

 

שני עיסוקיו של יאיר, הכתיבה ועריכת הדין, משפיעים ומושפעים מאוד זה מזה. אילו יחסי גומלין מתקיימים אצלך בין ספרות לספרנות?

 

"זו שאלה יפה, אבל איני יודע לומר עד כמה עבודתי כספרן משפיעה עליי כסופר. שנים רבות לא עבדתי כלל, כדי להתפנות לכתיבה. אבל דווקא מאז שאני עובד ומגלה מידה של אחריות, משהו השתנה לטובה באופן שבו אני כותב; אני חושב שככל שאני עושה יותר דברים שאינם קשורים לפרסונה שלי כסופר, אני נעשה סופר יותר טוב".

 

הפרקים של "ראיות לאהבה" מנוסחים כפרוטוקול: יאיר עומד בהם למשפט מול הקוראים. זה מכוון? את חושב שלכתוב דמות ולקרוא עליה זה בעצם להעמיד אותה למשפט? 

 

"אני לא חושב על זה כשאני כותב, אבל זה כנראה מה שכתיבה עושה. לפני הכל, אני מנסה בכתיבה שלי להעמיד למשפט את עצמי; זו מין נטייה שנקבעה בי מגיל צעיר, שהפכה אט-אט למרכיב בסיסי בכתיבה, לבוא בחשבון עם עצמי ועם חרדותיי. גם כשאני שופט את הדמויות שלי, אני לא מאמין שאני עושה לאחרים את הדברים שאיני עושה לעצמי שבעתיים. אבל אני מקווה שאם משתמעת נימה של המלצה או משפט מספריי, אז היא לכיוון ההומניסטי, ולא האכזרי".

 

קשה לקטלג את הרומן "ראיות לאהבה" תחת הגדרה ז'אנרית ספציפית, הוא סוחף כמו מותחן מחד, ומטריד ומטלטל כמו כתב אישום מאידך. יאיר זהבי, הגיבור, הוא דמות שאינה מתמסרת בקלות לקורא; בכל פעם שנדמה כי אפשר לאפיין אותו במידה כלשהי של בטחון, הוא פועל באופן שמאתגר מחדש את המסקנות שהקורא הסיק לגביו. מה היה מוקד העניין שלו בכתיבת הדמות? "רציתי לכתוב על מישהו שהוא על פני השטח יותר חסום, יותר קורקטי," מסביר צימר, "אני חושב שאני עוסק במהויות פסיכולוגיות. לא תמיד נוח לי לראות את עצמי ככזה, אבל אולי כזה אני".

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
"ראיות לאהבה". רומן פחות בוטה מהקודם
עטיפת הספר
לאתר ההטבות
מומלצים