שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    ספר השנה - בחירת המבקרים
    גם מבקרי הספרות של ynet ענו על משאל ספר השנה, ומתברר שהבחירות שלהם דווקא לא חופפות את הבחירות של הקהל

    ספר השנה של דורון קורן - בגלל החושניות

    עם כל הכבוד לשרה שילה, זוכת פרס ספיר, אני דווקא מעדיף את המועמדת שושי בריינר בקובץ סיפוריה העז "אהבה עברית", ובעיקר בזכות שני הסיפורים הראשונים המצוינים, "בניינים" ו"בנות". סיפורי בריינר עוסקים בניסיונות, נשיים בעיקר, להציל את האהבה שקילקלו הנישואים והחיים, והם כתובים בהשראה ובקדחתנות רגשית, במיניות ישירה ובחושניות. המשפטים עצמם תמציתיים, חסכוניים אפילו, מה שהופך את הטקסט לטעוּן במיוחד. הסיפור השלישי בספר, המרתק גם הוא, הינו סאגה על משפחתה של המספרת, שעימה נמנה אחד ליאון טרוצקי, שהיה מסתבר בן דוד של הסבתא-רבה שלה, וכאן הוא מככב כנער כריזמטי, כמהפכן עולמי וכבן משפחה רצוח. דווקא הנובלה הארוכה שהעניקה לספר את שמו, "אהבה עברית" (121 עמודים), שעיקרה חוויות ילדות, היא כמדומה הפחות חזקה – משהו בה מפוזר ודברני יותר (והיא גם הפחות "עברית" בתפאורתה החו"לית מכאן והיידישאית מכאן).

     

    ובכן, בעלה של דינה הצלמת "שקוע כולו בתהליך הדהייה שלו", והיא מתאהבת בגבר אחר, מישהו שכשהוא מדבר אליה ברגע מסוים "מילותיו מזמזמות סביבה כדבורים ובין רגליה ניגר דבש". אבל הקשר הזה יפקע. ענת נישאה לדוקטור צעיר לפיזיקה ש"נמנה עם אותו זן מצַעֵר של ילדי פלא שהמוח שלהם נקרש פתאום", ורק שנאתה המתגברת אליו מצליחה לחלץ אותה בגיל ארבעים אל חיים שלא שיערה. שולמית הניו-אייג'ית נשואה למעסה יפיפה שלא בדיוק בוגד בה, אבל נענה חלקית לכמה לקוחות מאוהבות ומגמר אותן באצבעותיו. היא תמצא לה אהבה נורווגית בחוג מתַקשרים בחו"ל, אבל כשהמאהב יגיע לבקר ייחשפו פגמיו באור הביתי.

     

    ותלמה היא בחורה יצרית ש"אוהבת לפתוח רוכסן במכנסיים של גבר ולגלות שהוא שמח לקראתה", וגם היא, שתאוותה הורדמה בנישואיה, תתאהב בגבר צעיר ועמוק רגש, עד שהֶרס נישואיה וצער ילדיה ייראו לה בלתי נמנעים, אלא שתפנית משפחתית תהפוך הכל ותלמה תשתנה שוב, והמציאות המלהיבה הקודמת תתרחק ממנה כמין גחמה מיותרת. "חשבנו לתומנו שאנחנו נבחר בפתרון לתסבוכת שיצרנו, אבל הנה הפתרון בחר אותנו", היא תגיד לבעלה בקרבתם המחודשת.

     

    את מתווי העלילה החלקיים שתוארו כאן, מתוך שני הסיפורים הראשונים, מלבישה שושי בריינר בבשר וברוח ובעומק נפשי ומניעה אותם במורכבות חכמה ובאירוניה אוורירית. ויש איזו גדוּלה בסיפורים האלה בזכות הגיבורות שלהם השואפות גבוה, ההולכות בגדול על האהבה. 

     

    ספרי השנה של עומרי הרצוג - בגלל התעוזה

    הקריטריון המרכזי שבאמצעותו בחרתי בספרים הבולטים השנה, הוא התעוזה: הפואטית, העלילתית, הסגנונית. "פני המקום" של הסופרת הוותיקה דורית פלג, ו"התמונה מסתכלת עליי" של הסופר הצעיר אביעד גבעון הם שני רומנים נועזים - והתעוזה שלהם אינה מתפוגגת אל היומרנות, אלא מגובה באיכות ספרותית, שהופכת את הקריאה בהם למסע מטלטל, כנה ואמיץ. אלו שני רומנים שנטועים בתרבות הישראלית, ומתבוננים בה - כל אחד בדרכו - במבט מפוכח וחף מחנופה. הם אינם משלמים חוב ואינם מחקים שום קול מוכר, כשהם מספרים בחריפות וברגישות על המתח המקומי שבין זרות ושייכות, אמונה וכפירה, מרד וציות.

     

    "התמונה מסתכלת עליי" הוא רומן ביכורים, שמסופר מנקודת מבטה של צעירה דתייה ומלווה את הידרדרותה המוסרית, המינית והנפשית. אחד מהישגיו של הספר הוא במיומנות שבה כותב סופר גבר בקולה של אישה, והמתח בין שני הגופים - של הסופר ושל המספרת - מפעיל את הדרמה של הסיפור לכל אורכו. הרומן עוסק בתשוקה, במרד ובניראות; גבעון מבהיר בו את המחיר שמשלם מי שמורד בגורלו הקבוע מראש, כלומר מי שאינו מאמין במה שעליו להאמין: בחברה קונפורמית שמפקחת באלימות על חבריה, גילויי עצמאות רגשית ומינית מצטיירים כמאבק

    הישרדות בודד ואכזר מאין כמותו.

     

    גם פלג עוסקת בעצמאות ובאמונה, אולם לעומת הדרמה המינורית של גבעון, היא יוצרת ב"פני המקום" אפוס ישראלי רחב ועמוק, שעוסק בנוכחותו של האלוהים במרחב הישראלי העכשווי. הגיבורה המספרת היא גרושה תל אביבית, אם לילד, שפוגשת באוטובוס את אלוהים, ומפתחת איתו מערכת יחסים זוגית. במהלכה, היא מאבדת בהדרגה את אשליית הסדר שמבעדה היא מתבוננת על חייה וחיי סביבתה. בעיר תל אביב, הרדופה באלימות של פולחן זבחים ושל מערכות יחסים משובשות, משתמשת פלג בדבר האלוהים על מנת לזעוק את נבואת החורבן החילונית ביותר שניתן להעלות על הדעת - וגם להציע לה נחמה.

     

    שני הספרים הללו אינם דומים לשום סיפור אחר שקראתי. הם מקוריים ומובחנים לגמרי, ולפיכך מצליחים להאיר את המציאות שבה אנו חיים באור בהיר, שהוא לעיתים מסנוור ומכאיב ולעיתים רך ומנחם. התאורה הזו חושפת בפני הקורא פינות חשוכות במציאות הישראלית - אך גם בנפשו; שמותיהם מבהירים זאת היטב: הם משרטטים תמונה שמסתכלת ישירות על הקורא, מבלי לאפשר לו להסב את המבט, ובה חקוקים פני המקום שבו הוא חי.

     

    ספר השנה של מאיה פלדמן - בגלל הפאתוס

    לא היה פשוט לבחור את ספר השנה. מתוך 45 הספרים ברשימה. קשה היה לסמן אחד מפעים ובולט כמו שהיה השנה, למשל, "אוסטרליץ", בספרות המתורגמת. ובכל זאת, אם צריך לומר משהו, ספר השנה שלי הוא "עבור את האלפים, אבשלום" מאת ארז שוייצר. הספר אמנם אינו מציג איזה חידוש ספרותי גדול, איזו לשון יוצאת דופן, אבל יש בו פאתוס, ויש בו רוח, אחראית ומבוססת, של הליכה בגדולות.

     

    שוייצר אינו חושש לטעון טענות רציניות ולעגן אותן היטב בספר. שוייצר הוא קודם כל סופר משכיל וחכם וזה ניכר בכתיבה, וגם אם התכונות הללו הן לא תנאי הכרחי לספרות טובה, ביחס לספרים האחרים ברשימה, בעיני זה תנאי מספיק. בצורך העז של שוייצר לפרוס את רעיונותיו יש איזו רוח נעורים חריגה, מעוררת, מאתגרת ומרגשת. לא משום שהוא מתעקש לומר משהו משמעותי, הרי כולם אומרים משהו (על הערבים, על המדינה) אלא מפני שהוא אומר משהו מעניין ולא חבוט ואינו מפחד ובעיקר יכול לחשוב ברצינות בתוך הטקסט שלו. הכנות, התעוזה והלהט הזה הם גם מה שנותן לספר את התנופה ואת הכוח שלו לרגש באמת, וזה בדיוק מה שחסר השנה בספרות המקומית, ובמיוחד בספרי הביכורים. ההחלטה להעניק, אגב, את פרס ספיר לשרה שילה, רק מחזקת את המגמה הזאת, שבה מעדיפים ספרות קטנה, "שבורה", מניפולטיבית ("שום גמדים לא יבואו" הוא ספר נפלא בעיני) על פני ספרים בעלי עוצמה ורוחב יריעה כמו "הרוצחים" "ומחזיר החלומות".

     

    לא ספרות קטנה, מקומית, סנטימנטלית, פרי סדנאות כתיבה חסרה השנה, אלא ספרות אמיצה שהולכת בגדולות. חסרים כאן ספרים גדולים, חסרים כאן סופרים גדולים והאומץ והיכולת, קודם כל היכולת, לומר משהו מקורי החורג מדלת אמותיו של הכותב. שוייצר (כמו בורשטיין, כמו ברעם בשנה שעברה), כמו זבאלד, מראה כמה חשוב להיות אינטלקטואל לפני שרצים לכתוב ספר. בספרות, שלא כמו בתחומים אחרים, אם עשו את זה קודם, לפניך, זה כן משנה.  

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    "אהבה עברית". קובץ סיפורים עז
    עטיפת הספר
    "התמונה מסתכלת עליי". מבט מפוכח וחף מחנופה"
    עטיפת הספר
    "עבור את האלפים, אבשלום". רוח אחראית ומבוססת של הליכה בגדולות
    עטיפת הספר
    "פני המקום". מקורי ומובחן לגמרי
    עטיפת הספר
    7 לילות
    מומלצים