שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    "שלך, סנדרו" הוא ספר השנה של גולשי ynet

    למרבה השמחה, "שלך, סנדרו" הוא גם ספר השנה של אריאנה מלמד, ועל כן היא ששה במיוחד לשוחח עם צבי ינאי בראיון חגיגי לרגל הזכייה. אילו עוד ספרים אהבתם השנה? התוצאות המלאות בתחתית העמוד

    מתוצאות משאל ספר השנה 2007 של ynet מתברר כי "שלך, סנדרו" מאת צבי ינאי הוא ספר השנה שלכם. אחריו, במקום השני, "אש ידידותית" של א"ב יהושע. מי עוד בעשיריה הפותחת? תמר גלבץ עם "מקופלת", יאיר לפיד עם "שקיעה במוסקבה",  יואל הופמן עם Curriculum Vita וגם ליזי דורון עם "התחלה של משהו יפה". מה אפשר לומר על רשימת עשרת הספרים הראשונים? שיש בה גם ספרות יפה וגם מותחנים וגם נשים וגם גברים, היא לא מאוד שונה מרשימת רבי המכר, ועם זאת מספיק מגוונת כדי להיבדל ממנה. את התוצאות המלאות תוכלו לראות בטבלה שבתחתית העמוד, ובדבר אחד לפחות יש הסכמה: "שלך, סנדרו" הוא גם ספר השנה של אריאנה מלמד, ולכן היא יותר משמחה להחליף כמה מילים עם צבי ינאי, לרגל הזכייה.

     

    לא נוח לצבי ינאי לשמוע ש"שלך, סנדרו" הוא עדות מרשימה להולדתו של סופר מצוין. הוא לא התכוון להיות כזה. כשאני מספרת לו בטלפון כי ספרו זכה בתואר "ספר השנה" של גולשי ynet, קולו נטען בגוונים של היסוס, על גבול המבוכה: אלה לא אופייניים כלל לאיש שנימת הדיבור המדודה, השקולה שלו היא סימן היכר של הרצאותיו בענייני מדע ודעת. המבוכה – והרצון להימלט משאלות שנתפסות בעיניו כאישיות מדי – תימשך לאורך הראיון. מדי פעם הוא מתבצר בעמדה של מורה או מטיף, מקפיד כל הזמן על משנה סדורה – אבל כשמחמאות נשלחות לעברו, אין לו מושג מה לעשות בהן.


    צבי ינאי. מה עושים עם מחמאות?

     

    "שלך, סנדרו" הוא ספר נפלא ויוצא דופן בנוף המלים שלנו. הוא מגולל בסדרה של מכתבים את סיפור חייה של משפחה מפורקת, של ילדים קטנים מדי במלחמה גדולה מדי, ולצבי ינאי חשוב מאד שיובהר כי אין בסיפור הזה אנשים רעים. מה שיש בו הוא אגדה שהידרדרה למציאות חיים טרגית.

     

    קרעים עצומים של אי ודאות

    היה היו פעם איש ושמו קלמן טוט, זמר בריטון הונגרי, ואשה ושמה יוצי גלמבוש, רקדנית אוסטרית: היא היתה בת 18, הוא – בשנות השלושים לחייו. הם התאהבו אך לא נישאו זה לזה, ונולדו

     להם ארבעה ילדים בארבע שנים. זוג אמנים נודדים בערי שדה אירופיות, בשנות השלושים של המאה הקודמת, אינם המודל האידאלי של משפחה יציבה: בימים ההם, לפני מלחמת העולם השניה ולפני שילדים היו מרכזיים כל כך בתרבות המשפחה המערבית, אפשר היה למסור אותם לכל מיני אומנות בלי להסתכן בחקירות של שרותי רווחה. הילדים פוזרו איפוא באיטליה: כשהיו קטנים נאספו שלושה מהם בחזרה וחיו עם אמם. אחד, ילד ששמו רומולו, אבד: האם מת? האם עודנו חי והיכן, ואיך, ומדוע הכל התפרק, ואיך קרה שהאב נתקע בבודפשט, עני וחולה מדי, בעת שהאם – שלפרנסתה עבדה כמתרגמת עבור הנאצים – נפטרה בגיל 32?

     

    צבי ינאי, שאז קראו לו סנדרו טוט, היה אחד משלושת הילדים שנשארו לגמרי לבד בעולם, כשבינם לבין האבדון מפרידה רק אידה, אומנת צעירה מאוד, בעצמה חסרת אמצעים, שחשה כי עליה להציל אותם ויהי מה. מפני המלחמה, מפני העולם, מפני יהדותם שכלל לא ידעו עליה – הם גדלו כקתולים – ומפני אמא שלה, שמאוד לא אהבה את הרעיון ואת הילדים. בסצינה אחת, איומה בפשטותה הנוקבת, מושלכים השלושה מבית אימה של האומנת בליל חג המולד, עומדים בחוץ מחובקים ובוכים ורועדים מקור: אני מניחה שהיו עוד המון סצינות כאלה. אני מקווה שלא כולן נחרטו בזכרונו של צבי ינאי.

     

    אידה העלתה את שלושת היתומים על האניה שהביאה אותם לפלשתינה. בייסורים ובמאמץ נחוש נפטר צבי ינאי מזהותו של סנדרו טוט, והיה להתגלמות הישראליות: צנחן קרבי, משתתף נחוש בפעולות התגמול של שנות החמישים – ואיש שבאורח שיטתי, מעורר כבוד, מותיר בבני שיחו תחושה של נחיתות מפני שהם ממהרים להביע רגשות והוא מעדיף לדון בהם באורח שכלתני לגמרי. רצוי בחלוקה לסעיפים או תרשימי זרימה.

     

    הוא ערך את "מחשבות" המיתולוגי, הוא היה מנכ"ל משרד המדע, הוא הזניק חברות היי-טק, הוא הראשון – ואולי היחיד – שהצליח לשוחח בעברית עם מאזינים וצופים על אודות תהליכים מדעיים מורכבים ולהשאיר אותם מרותקים ורוצים עוד. כתיבתו היתה תמיד בהירה וקולחת ושיטתית לעילא: והוא חי עשרות שנים עם חללים גדולים בתוך הלב – לא במובן הפיזיולוגי שלו – ועם קרעים עצומים של אי ודאות.

     

    לא תכננתי לכתוב ספר

    היה לו דוד, ולדוד היו מכתבים כתובים בהונגרית שנשלחו מאוסטריה, מסבתה של הילדים לאמם. "מדי פעם ביקשתי ממנו את המכתבים אבל הוא היה מתחמק, ולאחר מותו, הדבר היחיד שלקחתי מרכושו הם המכתבים: זה היה ב-1991. לא תכננתי לכתוב ספר, כל מה שרציתי לעשות הוא לתרגם אותם מהונגרית:

    תרגמו לי, לא תיקנתי את העברית המשובשת מעט של המתרגמת כשהקלדתי אותם, אבל תוך כדי קריאתם נחשפה בפני דמות מלאת חיים, נרגנת ומודאגת ומשעשעת ומעניינת של סבתא שלי", הוא משחזר. אבל בעצם, לא זו היתה תחילתו של המסע הארוך, של הנסיון המתמיד לאחות את קרעי הזכרון ולבורא ממנו סיפור ברור אחד. אולי ההתחלה היתה במסע לאיטליה, בסוף שנות השבעים: לאיש שטרח מאד לכלוא את זכרונותיו בקופסה שבתוך ראשו, גם מסע ראשון כזה אינו מובן מאליו.

     

    למה נסעת, בעצם?

     

    "לא כדי לשחזר זכרונות. רציתי לסמן "וי". הנה, באתי, ראיתי חזרתי, לא קרה כלום. בכלל לא הייתי בטוח מה אעשה אם אמצא תשובות לשאלות שלי, ואולי אפילו רווח לי כשלא מצאתי".

     

    אבל מצאת את אידה, המטפלת שהצילה אותך ואת אחיך.

     

    "אז וגם אחר כך חשבתי שצריך לעשות מעשה ולגמול לה על ההחלטה היוצאת דופן שלה, ובאמת, מאוחר יותר היא זכתה להכרה של יד ושם כחסידת אומות העולם".

     

    אבל אידה לא ידעה לענות על השאלות הגדולות שהלכו והצטברו ונערמו בערימה גדולה וכאוטית בחייו של אדם חובב סדר: תרגומם של המכתבים והנסיונות הנמשכים לפענח את חידותיה של המשפחה, ואת חידת העלמותו של האח רומולו, המשיכו להעסיק את צבי ינאי עד שלאט לאט נולד מהם ספר – שבשום אופן לא התכוון להיות רומן אוטוביוגרפי. להיפך. "אני נמנעתי במתכוון מלכתוב אוטוביוגרפיה", הוא מתעקש ומבחין: "בניגוד להתערטלויות נפשיות

     שקראתי, היה ברור לי שלא אכתוב דבר על חיי הבוגרים, על חייהם של בני משפחה. ניגשתי אל הספר הזה כאל טקסט תיעודי, מתוך רצון לתעד ולספר לאחי רומולו את מה שיכולתי לאמת ולבדוק, וגם את מה שעדיין נותר עלום או מרומז. ניסיתי להבהיר לו את מה שהבנתי, שאין אנשים רעים בסיפור הזה: שאבינו באמת ניסה לחזור ולאחד אותנו ולצרף אותנו אליו כשנתקע בהונגריה, שהדילמות שעמדו בפניו היו קשות מאוד – כספו אזל לגמרי, הוא היה חולה ולא היה בידו לפרנס אותנו. רציתי שרומולו יידע".

     

    אבל האח הזה – מדען שמצאת מאמר שלו על אודות אוכלי עשב גדולים בסוואנה באפריקה – בעצם איננו אחיך, ואולי איננו בכלל: הוא יציר דמיונך, הוא דמות ספרותית 

     

    "את זה את אומרת".

     

    ואתה?

     

    "בעיני הוא אמיתי באותה מידה שסיפורו של אבי כקפטן בחיל ההוסארים במלחמת העולם הראשונה הוא אמיתי".

     

    אתה איש שאוהב מאד עובדות. קיומו של רומולו, הנמען של מכתביך, הוא עובדה?

     

    "אני מסרב לענות על השאלה הזאת במישרין. מבחינתי זו אמת עובדתית לחלוטין, ובו מצאתי בפעם הראשונה בחיי פרטנר שלא היה לי עד כה: מישהו שאני יכול להציג בפניו את כל מה שנודע לי ומישהו שאני יכול התדיין איתו –"

     

    רגע, אבל גם בספר אתה מבהיר שרומולו איננו רוצה בקשר הזה –

     

    "אכן, האיש מסרב לקיים איתי דיאלוג. אני המשדר, הוא קולט. אני חושב שבמקומו הייתי עושה את אותו דבר עצמו, הוא לא רוצה לשתף אותי באינטימיות שלו".

     

    אפשר, ברשותך, לצאת מן המשחק הפוסט מודרניסטי הזה בזהויות חמקמקות, בהיה-ולא-היה, ולשאול אותך עוד על רומולו כדמות ספרותית מצויינת?

     

    "אינני יודע למה את מתכוונת. כשכתבתי, לא חשבתי במונחים ספרותיים. רציתי רק לתעד".

     

    כשתקראו, תבכו

    סופר בעל כורחו, אם תרצו: ועכשיו, צריך להסביר לו למה הוא מצוין, מדוע הכתיבה שלו מעולה כל כך. הענין המרכזי הוא האיפוק: החומרים שמהם עשוי הספר הזה הם מלודרמה סוחטת דמעות, בלתי מתקבלת על הדעת, מלאה במרכיבים של ספרות זולה מן המאה ה-19: הצרה היא, שגם העובדה שכולם, או כמעט כולם, הם אמת לאמיתה, איננה יוצרת ספרות טובה. מה שיוצר אותה הוא כוחו של המחבר להשקיף על ההתרחשויות באמת

    כמתעד לא מעורב ולמעט מאוד בתיאורי רגשות. לא יגון של אובדן כי אם צער בוגר, עמוק, יש כאן: לא קתרזיס של דמעות כי אם תיאורים נקיים, מדוייקים וכמעט יבשושיים תמצאו בספר הזה. וכשתקראו, תבכו. אי אפשר שלא לבכות. איכות ספרותית מושגת לא בלחץ מילולי על שק הדמעות, לא במניפולציה בוטה של הרגש אלא דווקא בהיפך הגמור: בכוח האיפוק, באלגנטיות של המלים הקטנות, היומיומיות, ובהתייחסות אל הזוועה המוחלטת של המוות, היתמות, האובדן, המלחמה, שאלות הזהות – באותה זהירות מילולית שבה צבי ינאי מצטיין כל כך לאורך הספר.

     

    את כל זה אני אנוסה לומר לאיש שאינו יודע כלל מה עושים במחמאה חוץ מאשר להדוף אותה, ומתעקש לטעון שזו לא היתה כוונתו, וגם שמקורות האיפוק שלו – בניגוד להשערתי – בכלל לא מגיעים מעברו האירופי: "איטלקים לא מצטיינים במיוחד באיפוק", הוא מזכיר וצל של חיוך נשמע בקולו. "זה דווקא איפוק ישראלי לחלוטין, ששייך אולי לתקופה אחרת: בפעולות התגמול של הצנחנים כשבכל פעם נהרגו חברים, לא עמדנו מעל הקבר הטרי ובכינו. לא נשברנו. האם היינו אדישים כלפי המוות, לעומת החיילים שמתפרקים לגמרי היום כשחבר שלהם נהרג? אני לא חושב כך. בתנאים של מצור מתמיד, אני לא חושב שיכולנו להרשות לעצמנו להתפרק. זה היה עלול להיות הרסני, לתת ביטוי חיצוני מופגן לצער ולכאב. זה היה מחליש אותנו, וודאי לא יכולנו לצאת לפעולה הבאה 24 שעות אחרי כן, במצור מתמיד אי אפשר להתפרק ולהתפורר כך".

     

    הדברים האלה בהחלט יכולים לזכות אותך בתואר קצין בריאות הנפש של צבא ספרטה, אבל אתה בעצם אומר שכך נהגת גם בחייך: נעלת את הצער והעצב לשנים ארוכות מאד. אולי ארוכות מדי?

     

    "כשאתה נועל את הדברים בתא סגור, הם לא יכולים להתפשט ולהעיב על כל חייך. מאוחר יותר אולי אפשר יהיה להתייחס אליהם, אולי כפי שאני עשיתי בספר – מחד יש בו קריאה מנותקת, חקירתית ואנליטית של המכתבים שמצאתי כדי להציל מתוכם מידע ולמצוא תשובות. מצד שני, יש בי ובספר אמפתיה גדולה כלפי הדמויות והארועים שאליהן נקלעו".

     

    לנעול את הדברים בתא סגור? איזה דימוי מכניסטי של הנפש אתה בורא כאן?

     

    "לא מכניסטי בכלל, ואני לא חושב שבזה שאני מודע לצער אבל לא נותן לעצמי להתפנק לתוכו ולהזיל דמעות אני מקטין אותו, אני רק מגביל את יכולתו להשפיע על המשך חיי".

     

    מה שאתה מתאר איננו איפוק. זו תמצית של בדידות די איומה.

     

    "לא, לא. זה דומה לאנשים שמרימים את מכסה המנוע של המכונית כשמתרחשת איזו תקלה, כדי לאותת לזולת לעזרה עוד לפני שהם בודקים מהי התקלה. כשאתה סומך תמיד על הסביבה שתציל אותך, אתה מחליש את יכולתך להתמודד עם קשיים לבד."

     

    בסדר, לא קצין בריאות הנפש של ספרטה. רק היועץ לענייני התנהגות נאותה והדחקה מכובדת, אני אומרת לו, והוא רוצה שנדייק במינוח, ונבחין היטב בין הדחקה להכחשה, ואני מבינה שאי אפשר לחלץ ממנו עוד מילה אחת על אודות נפשו שלו, וזה בסדר גמור, והוא לא מבין מדוע אני אומרת לו שמעשה הכתיבה שלו אמיץ בעיני יותר מהתנדבות לפעולת תגמול, וככל הנראה כבר לא אוכל להסביר. לא במונחים שיתקבלו על דעתו הרציונלית כל כך. ודאי לא באיפוק.

     

    מפגשים עם קוראים מרוגשים, אסירי תודה על יופיו של הספר הזה ועל ההצצה לעולם מסויט, גם הם מביכים אותו. באיחור מסויים אני מפסיקה להסביר מדוע אהבתי את הספר כל כך, ומבקשת כי יכתוב עוד. אולי, הוא אומר. אולי. כי הרי הסיפור לא שלם: "ביקשתי לספר לרומולו על העבר שיכול היה להיות שלו", הוא חוזר ומבהיר את מניעיו הלא-ספרותיים לכתיבה. "ונותר עוד חלק של הסיפור, זה של רומולו עצמו – מה אירע לו בעוד שאנחנו חיינו את חיינו? מה הוא יודע? מה התגלה לו?"

     

    בין אם אתם מאמינים בקיומו של רומולו ובין אם לאו, צבי ינאי יידע לברוא אותו גם בספר הבא במלים שבכלל לא מנסות לגעת, וודאי לא מתעקשות – אבל מצליחות, הרבה מעל ומעבר לרצונותיו, כוונותיו וידיעתו של סופר בעל כורחו.

     


    ספר השנה 2007

    ספר השנה 2007
    מקום הספר

     

    1

    שלך, סנדרו/ צבי ינאי, כתר

     

    2

    אש ידידותית/ א"ב יהושע, הספרייה החדשה

     

    3

    תמונות חתונה/ גיל אילוטוביץ, עם עובד

     

    4

    שקיעה במוסקבה/ יאיר לפיד, קשת

     

    5

    Curriculum Vita/ יואל הופמן, כתר

     

    6

    דיוקן הונגרי/ אורלי קראוס וינר, כנרת זב"מ

     

    7

    מקופלת/ תמר גלבץ, חרגול

     

    8

    התחלה של משהו יפה/ לידי דורון, כתר

     

    9

    שעשני כרצונו/ יעל משאלי, ידיעות ספרים

     

    10

    יצר לב האדמה/ שהרה בלאו, כנרת זב"מ

     

    11

    שבע מידות רעות/ מאיה ערד, חרגול

     

    12

    אם החיטה/ מיקי בן כנען, ספרא והקיבוץ המאוחד

     

    13

    רומן אמריקאי/ יונתן גפן, כנרת, זב"מ

     

    14

    אמא מתגעגעת למילים/ דודו בוסי, כתר

     

    15

    חרוזי החיים והמוות/ עמוס עוז, כתר

     

    16

    מעשה בטבעת/ אילו שיינפלד, כתר

     

    17

    בנות הדרקון/ מרית בן ישראל, הקביוץ המאוחד

     

    18

    כמיהה/ יהודית רותם, ידיעות ספרים

    19 

     

    אדום עתיק/ גבריאלה אביגור רותם, כנרת, זב"מ

     

    20

    המינגווי וגשם הציפורים המתות/ בוריס זיידמן, עם עובד

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    עטיפת הספר
    "שלך, סנדרו". לא התכוון להיות סופר מצוין
    עטיפת הספר
    לאתר ההטבות
    מומלצים