אז כדאי לי ללכת בעקבות האהבה?
למרבה הצער, במציאות זה לא כזה רומנטי, סתם גועלי. כשרק התחלנו לצאת הוא שאל אותי אם משנה לי אם הוא ילמד בתל-אביב או בירושלים. "מה שטוב לך" עניתי ברוב טמטומי. אז אם כבר לחיות בסרט, אני מעדיפה כזה עם גיבורים בעלי כוחות על. לפחות הם יכולים לעוף
השנה האחרונה היתה שנה של תהפוכות עבורי, עשיתי שני שינויי קריירה, אחד מהם מאוד גדול ומשמעותי. כמה מהחברים הכי טובים שלי עזבו באופן תמידי או זמני לחו"ל. עברתי לתל-אביב. מצאתי חבר חדש. ודווקא עכשיו, כשהכל מתחיל להתייצב ולהסתדר ואני מתחילה להיות מבסוטה מהחיים שלי, דווקא עכשיו הכל הולך להתערער.
למען האמת, הכל באשמתי. כשרק התחלנו לצאת הוא שאל אותי אם משנה לי אם הוא ילמד בתל-אביב או בירושלים. "מה שטוב לך" עניתי, או משהו דומה, מטומטם באותה המידה. מסוחררת מההתאהבות, מאמינה שהפכתי לבנאדם טוב וחזק ועוד כמה שטויות וקשקושים בשקל תשעים. אה, ושכל עוד אני איתו הכל יהיה בסדר, כי האהבה תסדר את הכל.
כמה חבל שאני לא יכולה לחזור בזמן ולתקוע לעצמי גרב בפה לפני שאוסף השטויות האלה יצאו ממנו. בכל מקרה, הוא לקח אותי ברצינות, נרשם לשני המקומות, עם העדפה ברורה לאחד מהם. כל השיחות, האיומים, השכנועים לא עזרו. הוא החליט וזהו.
ועכשיו זה סופי, התקבל לתוכנית מצטיינים מיוחדת שהוא חלם להיות בה. עוד כמה חודשים הוא אורז את הפקלאות ונוסע לירושלים, ואני צריכה להחליט מה קורה איתי.
לא משנה מה אחליט לעשות, החיים שלי ישתנו לרעה
אולי זאת לא התגובה הכי בוגרת בעולם, אבל זה לא פייר. לא משנה מה אחליט לעשות, החיים שלי ישתנו לרעה. המחשבות שלי מסתובבות ב"לוּפים" כבר כמה ימים, מנסות למצוא פתרון שלא חשבתי עליו, אבל אין. אותן אופציות דפוקות עולות שוב ושוב.
אני רוצה להיות איתו. עברתי את השלב בחיים שחבר רחוק זה בסדר ואפילו מגניב (במיוחד אם הוא חתיך וקרבי), וכרגע אני בשלב בו חתונה נראית לי ממש מגניבה. בהתחשב בזה שעל כל משפט שמתחיל ב"מאי" עם נימת שאלה אני עונה "I do" נלהב (שהופך לקצת פחות נלהב כשהוא מבקש ממני להעביר את הקוטג'), שלוש או ארבע שנים של קשר בשלט רחוק ממש לא מתאימות לי.
באותה מידה זה יכול היה להיות דימונה
פאק, ירושלים, באותה מידה זה יכול היה להיות דימונה (ושלום לטוקבקיסטים החביבים משם), או יוקנעם עילית. מה יש לבחורה שלא גדלה שם ולא מכירה אף אחד לעשות שם? אני מרגישה כאילו אני עומדת לצאת לגלוּת.
הבעיה לא נגמרת בזה. את העבודה הנוכחית מצאתי די בפוקס, קשה לי להאמין שאצליח למצוא עוד עבודה כזאת בלי לימודים בתחום ועם ניסיון מינימלי. חוץ מזה, התחום בו אני עובדת חזק באזור המרכז. הסבירות שאמצא עבודה כזאת באזור ירושלים נמוכה עד אפסית.
לסיכום, איך שאני רואה את זה, יש לי ארבע אופציות:
1. להישאר בתל-אביב, לנסות להחזיק מעמד כמה שנים בשלט רחוק, לקוות שזה לא יתפוצץ בשנים האלה או כשסופסוף נעבור לגור ביחד (מה שישלח אותי בחזרה לשוק עם לב שבור בגיל בו אימוץ חתולי רחוב הוא אופציה לגיטימית לפחות כמו יציאה לדייטים).
2. לעבור לירושלים. להחליט שקריירה זה לא הדבר הכי חשוב בעולם, לעבוד כמוכרת נעליים או משהו אחר, מעניין באותה המידה, להכין לו אוכל (כי אם כבר ויתרתי על הקריירה, למה לא ללכת על הפוזה של האשה הטובה עד הסוף. חוץ מזה, לפי מה שהבנתי, הבילויים הכי מרתקים שיש בירושלים זה לאכול חומוס או לסרוג סוודרים. אני לא יודעת לסרוג, אז מה אכפת לי להאכיל אותו?) ולנסות להתיידד עם המשוגע עם הנבל שליד הכותל כדי שיהיו לי חברים. לקוות שכשאחזור למרכז, בלי ניסיון או לימודים ועם כמה שנים הפסקה מהתחום, מישהו ישתין לכיווני. לקחת בחשבון שאולי הרסתי לעצמי את הקריירה לכל החיים.
3. commute. מושג נחמד שאני שומעת הרבה בימים האחרונים, שמשמעותו "לנסוע כל יום מספר שעות מגוחך כדי להגיע לעבודה". אני אלך לישון לפניו, בעוד הוא מתהולל במסיבות סטודנטים פרועות עם החברים החדשים שלו (שבטח יהיו כל כך חנונים שתחרות הוצאת חלב מהאף תהיה האטרקציה של הערב) ואקום לפני עלות השמש, בעוד הוא ישן בשלווה ואני שונאת אותו מכל הלב. היתרון המשמעותי הוא שאני אגור איתו. החיסרון הוא שלא אזכה לראות אותו מרוב שלא יהיו לי חיים. מצד שני, היי, לפחות ארגיש נורא עסוקה ולא אצטרך לסרוג סוודרים.
4. להדחיק.
נו, מה אתם אומרים?
