את אהבתי הראשונה פגשתי בקורס פסיכומטרי

יש לי היום ארבעה חברים טובים, שלוש חברות לשעבר, שתי אהבות לא ממומשות, ועשרות מכרים. כולם אמיתיים, כולם מוחשיים וכולם - מקריים. וזה אפילו לא נתפס עד כמה מקריים. הנה סיפור שיוכל להמחיש זאת.

פגשתי אותה בקורס הפסיכומטרי, אותו קורס בו גילינו כולנו בראשונה שלא כל העורבים ירוקים, שמשה התפטל מאוד מהנוף, ושאם דני משחק כדורסל - כל מי שקוראים לו דני לא גבוה. אבל, ואת זה חשוב מאוד לזכור, לא כל מי שמשחק כדורסל וקוראים לו דני לא גבוה. או משהו כזה. החלפנו טלפונים בסוף הקורס והתחלנו לצאת. היא היתה האהבה הראשונה והכי גדולה שהיתה לי אי פעם.

באחת היציאות המוקדמות שלנו התיישבנו באיזו מסעדה. ראינו לידנו זוג שישב במשך שעה שלמה ולא החליף מילה. אני לא מגזים, אפילו לא מילה אחת לרפואה. נראה כאילו הם מיצו את כל נושאי השיחה האפשריים, וכבר לא נשאר להם יותר כלום. עברו על הכל כולל הכל, מפוליטיקה ועד לשרוכי נעליים. זהו, אין יותר על מה לדבר. איזה עצוב זה, חשבנו לעצמנו, הם נתקעו בלי תפאורה.

פתאום קלטנו שנינו שפגשנו לא מעט אנשים בחיינו, רק שעם רובם היינו חייבים תפאורה כדי ליהנות. כאילו שהיינו צריכים איזשהו תוכן, פעילות כלשהי שתהווה בסיס לפגישה. זה יכול היה להיות כל דבר: סרט, ארוחה עם חברים, הצגה. אפילו משחק באולינג בפתח תקווה היה תופס. ואם חס וחלילה היינו נפגשים ככה סתם בלי שום תכנון, גם אנחנו היינו מוצאים את עצמנו משועממים למוות באמצע הדייט השלישי, משחקים עם הכוס או עם הסכו"ם או עם אלוהים יודע עם מה, וחושבים לעצמנו מתי זה ייגמר כבר.

אני יכול לספור על אצבע אחת את האנשים שהכרתי בחיי וידעתי שאיתם אני לא צריך שום תוכן ושום תפאורה. שאיתם גם ספסל בקמצ'טקה מספיק. היא ללא שום ספק היתה אחת מהם.

חזרנו לזוג שלידנו. הם אפילו לא הסתכלו אחד על השני. היה להם לא נעים. כל אחד נדד עם המבט שלו לכל עבר, רק כדי לא להיתקל במבט של זה שיושב מולו. הם ידעו שאם המבטים שלהם ייפגשו, לא תהיה להם ברירה אלא להודות שמשהו פה לא עובד. שלא לזה פיללו כשדמיינו את בן הזוג שלהם פעם, לפני הרבה שנים, כשעוד חשבו שלא יתפשרו לעולם. והנה הם יושבים עכשיו ושותקים. וככל שזה נמשך, ככל שהם שתקו - ככה אנחנו הרגשנו טוב יותר. הרגשנו יותר ויותר בני מזל על שמצאנו אחד את השניה.

זה נס של ממש!" הזדעקה

"תגיד, אתה חושב שזה מקרי שנפגשנו?" היא שאלה אותי באותה פגישה, "או שיש איזה משהו או מישהו שמכוון את הדברים האלה? הרי מספיק שאחד מאיתנו היה חולה ביום ההרשמה לפסיכומטרי, ובכלל לא היינו מכירים עכשיו. או שאיזו פקידת קבלה היתה משבצת אותי לכיתה אחרת, או שהייתי נשארת שנה בגן ועושה את הפסיכומטרי רק בעוד שנה. תראה כמה דברים היו צריכים לקרות כדי שנהיה בכלל באותה כיתה... זה נס של ממש!" הזדעקה, "ותאר לך כמה דברים אנחנו בטח מפספסים בדרך - ואפילו לא יודעים את זה!"

"תשמעי, אף פעם לא חשבתי על זה ככה", אמרתי לה בשקט, "אבל את יודעת מה אני קולט פתאום?"

"מה?"

"שנרשמתי כבר למחזור הקודם של הפסיכומטרי, אבל לא היה מקום. שבוע שלם התווכחתי איתם. אמרתי להם שאני חייב להיכנס למועד הזה, כי יש לי מיליון דברים חשובים לעשות, ואין שום סיכוי שאוכל להגיע בתאריך אחר - אבל לא היה עם מי לדבר. הקורס היה מלא. אחרי שהתעצבנתי למוות, קיללתי את כל העולם ושיניתי מלא תוכניות, נרשמתי בלית ברירה למועד הבא. המועד אליו גם את נרשמת. את מבינה? אילו היו מכניסים אותי בסופו של דבר לקורס הקודם הייתי מבסוט עכשיו עד השמיים! הייתי מקבל את מה שביקשתי, עושה את הקורס, ולא היה לי שמץ של מושג מי את בכלל. אפילו פספוס לא הייתי מרגיש... איך יכולתי לדעת?!"

מאז ועד היום אני עדיין תוהה – האם ייתכן שהכל מקרי, שהחיים שלנו תלויי סיטואציה בלבד? שאין לנו שום שליטה על האנשים שאנחנו פוגשים ועל העיתוי בו זה קורה? הרי לא צריך לקרות הרבה כדי שכל מי ומה שאני מכיר היה שונה עכשיו. מספיק שההורים שלי היו עוברים דירה לעיר אחרת כשהייתי קטן - וכל החיים שלי, החברים שלי, האהבות שלי – כולם היו שונים לגמרי.

ומצד שני, קרה לי לא פעם שפגשתי מישהי או מישהו במקרה, והיתה לי תחושה חזקה שקרו יותר מדי דברים בדרך כדי שהפגישה הזאת אכן תקרה. ואני, כחובב מושבע של סימנים, מתקשה להאמין שהכל מקרי ואקראי. זה פשוט לא מתקבל על הדעת. משהו או מישהו חייב לכוון את הדברים האלה.

אז מה מוביל אותנו בעצם, האם זו המקריות, או שמא היד המכוונת?

בין הפותרים נכונה יוגרל סוף שבוע זוגי בצפון הארץ, בו ייתכן שתפגשו את אהבת חייכם. כמו כן מבהיר הכותב כי ייתכן שדווקא בגלל סוף השבוע בצפון לא תפגשו את אהבת חייכם, מאחר שהיא בדיוק יצאה באותו זמן לפאב השכונתי אליו אתם יוצאים כל סוף שבוע.

ט.ל.ח.

• גם לכם יש סיפור של פגישה מקרית שהובילה לאהבה? כיתבו לנו