להשאיר לו את החושך ואת כל הנשים האחרות
פתאום הבינה בראשונה מה פשר הביטוי "תחושת קבס". היא עברה מחדר לחדר, ממיטה למיטה ומריח אחד לאחר - ולא מצאה מנוחה. כאילו הוא והבית עשו נגדה יד אחת, שותלים בכל חדר ריח של עובש, ריח של לכלוך, של בגידה
היא כותבת אחרי חודשים רבים של דפים עקרים שהתבוננו בה חזרה, מחייכים בלובנם. היא כותבת, וזה לא דבר טוב. זרמים של מחשבות קצרות ולא ממוקדות הרעידו את מוחה כל הלילה. ללא כיוון או מטרה ברורה, מלבד נסיונם למנוע ממנה לקבל החלטה, החלטה שהיתה צריכה להיעשות כבר מזמן.
הגוף נכנע לנפש. זו הפעם הראשונה שממש הבינה מה פשר הביטוי "תחושת קבס". היא עברה מחדר לחדר, ממיטה למיטה ומריח אחד לאחר - ולא מצאה מנוחה. כאילו הוא והבית עשו יד אחת ותכננו את הערב הזה מראש, שותלים בכל חדר ריח של עובש, ריח של לכלוך.
בכל מקום ולכל חפץ שנגעה בו היה ריח שביקש ממנה באופן תקיף ללכת, מבקש ממנה ללכת ולמצוא ריח רענן של פריחת אביב, ריח של אהבה חדשה שלא נטמאה עדיין בידיים של אחרות.
כמה שהתרחק לצידה השני של המיטה, נענה לבקשתה, עדיין הרגישה כי הקיר מצד אחד והוא מהאחר סוגרים עליה. לא נשאר אוויר בחדר. הוא לקח את כולו. גופו, שעד היום היה מקום מפלט, חיבוקו, שתמיד סיפק לה נחמה והרחיק את כל המחשבות לאט לאט וברוך, הפכו לגוף של אדם אחד וחיבוק של אדם אחד, ללא קשר אליה.
היא עברה לסלון. מתוך שינה, הוא שאל מדוע. היא ענתה בלקוניות "בחילה". הוא שאל למה היא חושבת שבסלון הבחילה תיעלם. היא חשבה שיש לה תשובה, אבל לא טרחה לענות. היא כיבתה את כל האורות, כיוונה את המאוורר אליה בתקווה שיסית את הריחות הרעים ואת היתושים הרחק ממנה, התעטפה בשמיכת הפוך שלמרות חום הקיץ הרחיקה מעט את הכל וניסתה להתרכז במחשבה אחת ממוקדת. היא ידעה מה היא צריכה לעשות ונרדמה.
"מחר יהיה יום חדש", משפט שאהבה מרגע הראשון שנתקלה בו, מתנוסס על הכריכה של הספר במדור המבוגרים. הספרנית ניסתה לשכנעה כי יאה לילדה בגילה לקרוא ספרים כמו חסמב"ה או "דני דין הרואה ואינו נראה". קשה היה לה להסביר לספרנית המודאגת, שדווקא הספרים העבים, בכריכה הדקה, הכתובים בכתב צפוף ובמילים שלא את כולן הבינה, אלו הספרים אותם היא רוצה לקרוא בלילה, מתחת לשמיכה. ואולי אילו היתה קצת יותר ממושמעת ומתמקדת בספרי "השביעיה הסודית", הייתה קצת פחות רגשנית היום.
נזכרה שהוא לא טרח לבדוק לשלומה בלילה
אז יום חדש הגיע. היא מתמסרת לכל קרן שמש חדשה שנכנסת דרך החלון, אוספת ונאספת על ידה. כל אור טהור של בוקר מוחק במעט את התחושות הרעות של הלילה ומפנה מקום לתחושות של תקווה. היא נזכרה שהוא לא טרח לבדוק לשלומה בלילה, אבל החליטה שזה לא חשוב יותר. גם הריחות הטשטשו עם הבוקר. היא תהתה אם אכן הם נעלמו דרך החלון הפתוח, או שאפה התרגל. בדיוק כפי שהתרגלה לכל ההסברים שלו.
היא הפכה לאחת מהעדר. לעוד אחת מהנשים שמוכנות להאמין בכל דבר, רק כדי לא לאבד את האהבה. אותו ריטואל: הוא אוסף אשה חדשה אל חייו, מעדיף לראותה מתייסרת ומאשימה את עצמה בכך שכנראה משהו בה לא מספיק, בלבול מכוון מצידו, מריבות וקבלה כנועה ואיטית של המצב החדש. כמה שבועות של שקט מזוייף, עד לאשה הבאה.
הוא צדק. בה האשמה. היא בחרה לקבל, היא נשארה, והוא המשיך לעשות את מה שהוא יודע לעשות, מעוּדד מתחושת הניצחון, מהידיעה שמצא מישהי שבועטת ומתעייפת ומקבלת את הרצון שלו, שנראה שהופך לבור ללא תחתית, ליהנות מאהבתה של אשה כמוה וגם מחיזוריהן של נשים סתמיות. שרידי הריח בכל זאת נשארו.
קרני השמש החלו להיעלם. הלוואי שהיתה לה אפשרות למגנט אליה כמה קרני שמש שתרצה, שתוכל להשאיר את המובחרות ביניהן לשעות הלילה, ללילות בהן השינה בוחרת לה מישהו אחר לנחם ומשאירה אותה חשופה למחשבות, שעם אור המלאכותי של הפלורסנט, מפתחות צל דמיוני גדול.
היא נזכרה שעדיין נשארו לה כמה עמודים בספר "הצל" של אדלברט פון שאמיסו. שטן שקנה את הצל של אדם חמדן בעבור כמה מטבעות זהב. את שלה היתה בוודאי נותנת ללא תמורה, ועוד מצרפת שק של מחשבות לא רצויות, צידה לדרך לצל הרעב.
היא פשטה את הגופיה הכחולה הגברית ששלפה כלאחר יד מארונו אתמול בלילה ונכנסה למקלחת. זרם המים החמים אצלו אף פעם לא איכזב. תמיד חם, תמיד שם. באופן פרדוכסלי, כמוהו.
היא יצאה נוטפת מים חולפת על פני דלת חדר השינה הסגור. הוא קם בלילה לסגור את הדלת, חושש מקרני השמש. מוכן לקבל רק את הקטנות והחלשות ביניהן ובשעות מאוד מסויימות. היא חזרה על עקבותיה ופתחה את הדלת במחשבה שכך, על ידי אוויר טרי, טיפות מים חמימות וקרני שמש מבהיקות, תוכל להענישו. אבל גם הפעם, אדיש למחאתה כמו לכאבה, נשאר באותה תנוחה, פניו חפונות בכרית.
היא נכנסה למיטה, שפחה חרופה להרגליה. מבררת אם נותר שם משהו. הגוף כמעט והתרצה. נפשה ומוחה כבר היו על המדרכה מחוץ לביתו, בדרך למקום אחר. כל מה שהתחשק לה באותו רגע היה כוס קפה חם ועוגת שמרים. כל שנותר לה עדיין לעשות היה לאסוף את גופה, יד אחרי רגל, ובניתוק איטי, שלא להכאיב לו,לגופה, לצאת בשקט - לא בדרמה כפי שידעה כל כך טוב לעשות - לסגור את הדלת, להשאיר לו את החושך ואת כל הנשים, לקחת כמה שיותר אור ואת עצמה עבורה.
האימייל של שירי
לפנייה לכתב/ת 
הוא שאל למה היא חושבת שבסלון הבחילה תיעלם
צילום: גטי אימג' בנק ישראל
מומלצים
