חתיך חשוף חזה פתח לנו את הדלת של אמא

דורית היא תל-אביבית בת 28 מצוידת בחבר עורך-דין מתחיל בשם אייל ובכלבה בשם נינה, עובדת במשרד פרסום וחולמת על הוליווד. בין התככים והרומנים במשרד, חברתה הרווקה דנה, אחיה ההומו דנדי ואמא שלה שמסתובבת עם בחורצ'יק שטרם יבש החלב על שפתיו, מלאים חייה של דורית סערות בכוס קפה. רצוי עם קרואסון טרי ליד.  

בחמש שניות מרהיבות, שבהן כל הרעשים התערבבו, נחלשו והתרחקו, נרדמתי, והתעוררתי בבהלה מצילצול טלפון, בשולי הכרתי מרחפים להם גברת שרון ואדון גבי גולדמן מחובקים לנצח, מכינים חביתה ענקית ושרים שירי אירוויזיון. בלב פועם מבהלת היקיצה הקשבתי לרותם מהמשרד משאיר לי הודעה שהולכים לשחק באולינג הערב, ואם בא לי אז להגיד לאורן. נינה התמתחה והניחה עלי קצה רגל פרוותית. החדר חשוך לגמרי. בחוץ נרגעה קצת תנועת המכוניות. שלווה של לפני חג השתררה בחוץ.

הבעיה הכי גדולה בחיים שלי היא שאני מספרת הכל לכל העולם, ובעיקר על דברים שאחר כך אפשר לצחוק עלי כשהם לא מתממשים, והם אף פעם לא. על חלומות הכסף הגדול שלי (מה אתם יודעים, אני אכתוב תסריטי קולנוע מדהימים שבהוליווד יקנו תמורת מיליוני דולרים, אני אהיה גדולה, אני אהיה עשירה, אני אקנה לי קבריולט כסופה).

לאן הולך כל הכסף שלך, דור'קה?

אני בת 28, ולא יכולה לקנות אפילו חיפושית. פעם היתה לי פז'ו לבנה ישנה, מכרתי אותה כשלא היתה לי עבודה, והכסף התאייד לו. אייל עובד כעורך דין סטאז'ר אצל אבא שלו, ואנחנו מצליחים להחזיק רק אוטו אחד, של אייל. שום תוכנית חיסכון, שום סכום בצד לכל מקרה שלא יבוא (והוא יבוא! כל עוד אני קשורה לזה, הוא בוא יבוא). אני מתעוררת בוקר אחד ומגלה שאני כבר, בוא'נה - כבר בת 28, ולא משנה כמה ילדותית וקסומה אני, זה גיל שאמורים להיות בו מסודרים, נראה לי.

לאן הולך כל הכסף שלך, דור'קה? אני לא יודעת, אמא, נשבעת לך. אני אף פעם, כמעט, לא קונה שום רהיט או מכונה, כי אני עוד קטנה. מכונות כביסה זה עניין של מבוגרים. לא ראיתם? יש רחובות שלמים בתל אביב שיש עליהם שלט אזהרה "למבוגרים בלבד", להורים, לגדולים, או לזוגות האלה שמתחתנים בגיל 21 ונראה להם ממש הגיוני שבגיל 25 יהיו להם שני ילדים. כן, לבוא כל שבת להורים עם הילדודס, פיצוחים, להסתודד עם הגיסה - "חיימק'ה השמין קצת, לא? - נו מה לעשות, זה הבישול שלי! רוצה מתכון לקישואים ממולאים?". לראות את כל המשפחה מתכנסת יחד עם 30 אלף ילדים צרחנים שלא נותנים לך שנייה אחת שקט ולדעת שזה ככה נכון לחיות, ככה החיים צריכים להיראות, ככה היתה אמא שלך, וככה תגדל הבת שלך. לשבת עם השכנה מקומה א' על כוס קפה, "ראית שבאלנבי יש עכשיו מכירות סוף עונה על בגדי ילדים?"

ואני, מה בסך הכל אני צריכה לדעת בחיים האלה, שגם בגיל 50 או 60 יהיה לי את הריגוש הזה בשיפולי הבטן, שיהיה לי גבר מסחרר שיגור אתי באיזה לופט אפל בפריז, קומה חמישית בלי מעלית, ובבקרים הגשומים ירוץ החוצה לקנות לי קרואסונים חמים בזמן שאני אתמתח במיטה, עדיין ערומה, מסריחה מסקס פרוע.

שוב פעם הטלפון הארור. הודעה מאורן: "בהמונת, הולכים לשחק באולינג היום, ובטח אף אחד לא טרח להגיד לך, ואני לא מתפלא על זה אבל לא משנה. אז תתקשרי אלי, אני רוצה שתכירי את סול, זה הבחור הזה שסיפרתי לך עליו, שפגשתי בסופר, הוא יפה שזה פשוט לא יאומן. את בטח תידלקי עליו אז מראש אני מזהיר אותך..."

ההודעה נקטעה. ספרתי בקול רם: שלוש. שתיים. אחת. הטלפון שוב צלצל. כן, אורן, אמרתי בקול רם ונתתי למזכירה לענות שוב. "דורקונת, את שוב לא בבית? טוב, אז חג שמח, ותמסרי ד"ש לאיי..."

משכתי את חוט הטלפון עד שהשפופרת קפצה לתוך המיטה שלי. "היי אמא, מה קורה?"

"הכל בסדר. חיים".

"את רוצה שאני אכין משהו לראש השנה?"

"אם את מרגישה שאת רוצה... סמדי בטח לא תיתן לך להביא שום דבר, היא אוהבת שכולם יידעו בדיוק למה הם משלשלים שלושה ימים אחרי זה".

הזזתי את נינה שהתיישבה על הכרית שלי בהבעה של "אז מה אם פעם אחת אני מפרגנת לעצמי כרית'". הסתכלתי שתי שניות בנינה, שהביטה בי במבט שועלי ערמומי. אמרתי לה: "בטח, אותך כולם אוהבים. לך אין בעיות" והתקשרתי לאחי.

"דנדי, אמא ממש מצוברחת. בא לך שניקח אותה מחר לשתות קפה ברמת השרון? אז תאסוף אותי ב...עשר, נגיד?"  

התעוררתי לבוקר שישי בהרגשה נהדרת. יום נפלא בחוץ האיר על הדירה הלבנה, המסוידת שלנו, על הווילונות בצבע שנהב שתפרה לנו דנה ועל הצילומים הנהדרים שאחי צילם ואנחנו מיסגרנו ותלינו בגאווה בסלון.

אייל העיר אותי בנשיקה לוהטת, אבל עוד לא ציחצחתי שיניים אז לא יכולתי לשתף פעולה. מה, הוא לימד אותי את המנהגים האלה. קמתי במהירות ודילגתי לי לחדר האמבטיה הצרפתי שלנו, עם חלונות התחרה הגבוהים, סתם, הלוואי, כולה חדר רחצה של דירה שכורה בתל אביב. התקלחתי, חפפתי את השיערות, ויחד עם ריחות השמפו הנהדרים היתה לי מין הרגשה עילאית כזו, של איזה כיף אני, אחי ואמא שלי הולכים לעשות ביחד. צעקתי לאייל שיכין לי קפה גם. כשיצאתי, אייל עמד והקשיב להודעות מאתמול במזכירה.

"הלכת לבאולינג אתמול?" שאל, ספק בקנאה, ספק בהבעה של "הפסדתי".

ליפפתי מגבת סביב שיערותי ועמדתי עירומה ונוזלת מים על הרצפה. אייל הביט בגופי, ואני הזזתי מצד לצד את המותניים שלי.

"דורי", התחנן אייל, "אתמול שטפתי את הרצפה".

מלמלתי בשקט: "אתמול שטפתי את הרצפות, אני אהבל, אני אימפוטנט" והלכתי לחדר שינה. אייל צעק אחרי, כאילו להסביר את המניע להתנהגותו המגעילה - "אני לא סובל את האורן הזה. אני חושב שהוא דלוק עלייך".

הוצאתי מהארון מיני לבן וחולצת בטן לבנה, וצעקתי לו תוך הדגשת כל אות כמו לחירש: "הוא  ה ו מ ו !!!"

אייל צעד למטבח ומזג מים רותחים לשני ספלים צהובים. "כולם אצלך הומואים", מלמל, ואני בחרתי לא לענות. במשפחה שבה הבן היחיד הוא הומוסקסואל, אפילו מוצהר, אפילו ש"כמעט כולם בסדר עם זה", יש שכבות דקיקות של כאב שלאף אחד אסור לגלוש אליהן. אייל תפס את הרצועה של נינה וקרא לה לטיול בוקר, ואני סידרתי את הכסאות של שולחן העץ הקטן, כדי שיעמדו בדיוק במרכז ריבוע האור הצהוב. ריבוע ספל הקפה שלנו בימי שישי בבוקר.

בשלוש דקות לעשר יצאתי החוצה, לשמש הנפלאה. עמדנו, דנדני ואני, מול הדלת המגולפת בנווה אמירים. צילצלתי בפעמון דמוי חתול. דנדי נשף אוויר באי נוחות.

הדלת נפתחה, ובפתח נשען לו על המשקוף, מחזיק מגבת מטבח משובצת עם ציורי חתולים, בחור בערך בגילי, אולי שנתיים יותר, ענוד בג'ינס כחולים וחזה חלק ועירום. הבטתי בו, מנסה להבין בשנייה אחת של חוסר דם וחוסר אוויר אם התבלבלתי בקומה.

"כן?" שאל והביט על הרגליים שלי.

שמענו את קולה של אמנו מעבר לדלת

"אממ..." אמרתי, ועשיתי איזו מחווה עם הידיים, שאומרת "אני ילדה קטנה ומתוקה, ואם מישהו יוכל לבוא לעזרתי אני ממש אשמח".

"ירדנה נוי נמצאת פה, במקרה?" שאל דנדי, שלא נראה המום במיוחד.

"שחר מי זה, חומד?" שמענו את קולה של אמנו מעבר לדלת, ואז היא ניגשה, פתחה את הדלת לרווחה, החווירה וסגרה את הדלת. בפנינו. אחרי שנייה היא פתחה אותה, מבולבלת, וחיבקה אותנו בחום מוגזם: "דוריתי, דניאל, מתוקים, אלה הילדים שלי  ה ח מ ו ד י ם".

נכנסנו. הבית היה קצת מבולגן, ממש לא אופייני לאמא, ומהמטבח עלה ריח טוב של ארוחת בוקר. הבחור התחיל לטפוח לעצמו על השכם עם המגבת שהחזיק, ומשום מה התמקדתי בחצ'קון זעיר שצמח על עור הקטיפה הקרמל שלו. אמא, בקול חד וגבוה אמרה "שחר, אלה הם דניאל ודורית, הילדים שלי שבאו לבקר אותי בהפתעה".

"נעים מאוד", אמר ולחץ לנו את הידיים "אתם תאומים?"

"דורית גדולה מדניאל בשנה וחצי", אמרה אמא שלי, וראיתי שרועדות לה הידיים.

ריחמתי עליה, ואמרתי "אמא'לה, באנו להזמין אותך לארוחת בוקר ב'שלופ'..."

אמא ושחר החליפו מבטים. שחר מישמש את המגבת ואמר שהכין ארוחת בוקר גדולה, למה לא, ואם נרצה הוא תכף ומיד מכין קפה לכולם. דנדי נראה כאילו הוא פשוט עומד להתפוצץ מצחוק. שחר נראה כאילו הוא לא ממש יודע למה תקעו לו שתי ידיים ליד הגוף, ואמא נראתה כאילו היא עומדת לפרוץ בבכי.

המשך הסיפור

• ליהי גיאת כתבה את הסיפור כשעבדה כקופירייטרית במשרד פרסום, מקום בו הבעלים הרגיש מחוייבות אישית לגעת בכפייתיות בעובדות שלו. כל הדמויות מלבד הדמות הראשית מבוססות על אנשים אמיתיים שעבדו איתה בשלב זה או אחר של חייה. 

  ליהי מנהלת את הפורטל הסלולרי "אחותי" ברשת אורנג' ואת הפורטל הסלולרי לנערות דק"ב.