מי אמר שלא מערבבים בין ביזנס ופלז'ר

פעם אחת ניסיתי לעבוד עם בן זוג. חשבנו שזה יהיה מדליק, הרי אם יש לנו חיבור כל כך מופלא בחיים האישיים, מדוע שלא לתרגם את הכימיה לכסף? אז הצטרפתי לעסק שהיה שלו, וזו כבר היתה טעות מרה, כי במקום לברוא משהו משותף, הפכתי אני לשכירה המרדנית שלו, והוא היה לבוס הקשוח-מניאק שלי. מיזוג שהוביל במהרה לפירוק העסק. כלומר, הוא עדיין עובד בביזנס, ואפילו שמעתי שיש לו בת זוג שעונה שם לטלפונים. אני בכל אופן פרשתי בשיא, התפטרתי רגע לפני שהוא מסר לי מכתב פיטורים.

מאז למדתי לחפש פרטנרים בתחום אחר משלי, ואפילו מצאתי אחד כזה, שאין שום סיכוי בעולם שנעבוד יחד. אלא אם כן יסכימו מתישהו לקבל חסרת תפישה צורנית כמוני לפקולטה להנדסה, וגם אז יש מצב שאסרב בתוקף.

אבל לא כולם כמוני. יש מספיק זוגות שנהנים לנשום, לחיות ולעבוד יחד ואפילו סבורים שהעבודה הצמודה היא זו שמעניקה להם את הדרייב להצליח. אז מי אמר שלא מערבבים בין ביזנס ופלז'ר?

מראש בנינו את העסק כך שכל אחד יהיה אמון על תחום אחר

"היתרון הגדול של לעבוד ביחד טמון בכך שאנחנו סומכים האחד על השני ויודעים שכל אחד עושה בעסק את מה שהוא הכי טוב בו", אומרת רבקה מאוזנר, שהיא ובעלה שוקי הם בעלי אופנת "מאוזנר", רשת חנויות לאופנה עילית לנשים. "אני מאוד אוהבת ששוקי מתייעץ איתי לפעמים גם על דברים שאינם מוגדרים בתחום הידע שלי. בחיים לא חשבנו לפצל את העסק. מראש בנינו אותו כך שכל אחד יהיה אמון על תחום אחר".

יהושע (שוקי) מאוזנר יליד 1951 ורבקה מאוזנר ילידת 1953, נשואים וחובקים שני ילדים ערן ויסמין (שהיא דוגמנית ופרזטורית של מאוזנר) ושתי נכדות. שוקי: "הקמנו את העסק ממש מההתחלה, במו ידנו. החיבור של שנינו לעולם הטקסטיל והאופנה, ונקודות החיבור השונות שלנו שהתחברו בסופו של עניין לתחום זה, גרמו לכך שהתחלנו לייצר אופנה בכמויות קטנות. דמיינו לעצמכם את שנינו עומדים בסלון ביתנו הקטן, פורשים על השולחן גלילי בד, גוזרים בעצמנו, תופרים, אורזים ומשווקים בעצמנו לחנויות. רבקה שיווקה בצפון הארץ, ואילו אני שיווקתי בחלק הדרומי. ההתמחות שלנו היתה במכנסי ז'ורז'ט אלגנטיים ואווריריים, שהותאמו במיוחד לתנאי האקלים בארץ ולמבנה גופה של האשה הישראלית. במקביל, התחילו לזרום אל רבקה בקשות לעצב בגדי ערב ושמלות כלה, וכך גם יצא שמה כמעצבת המתמחה גם בהלבשת אמהות של כלות. כשראינו שהעסק משתלט לנו על הבית ומפריע לגידול הילדים, שהיו קטנים, עברנו לסטודיו בדיזנגוף, לא עבר זמן והפכנו לרשת".

הם שמחים לעבוד יחד. רבקה: "במיוחד כשמקבלים את הדוחות ורואים שחור על גבי לבן הצלחות. אנחנו שותפים למפעל חיים. אנחנו תמיד טוענים שאין לנו בית, הבית שלנו זה המפעל שבו אנו מבלים את רוב חיינו".

-מה הייתם מייעצים לזוגות שעובדים יחד?

רבקה: "לא לערבב אמוציות בניהול. לא להביא מהבית את הבעיות בחיים האישיים, אם יש כאלה. ברגע שאנחנו מגיעים למפעל אנחנו שוכחים שאנחנו בעל ואשה ומתנהגים באופן מקצועי זה לזה".

לדברי בני הזוג אילן סביר (43) ואופירה ארכוני (47), זוג בחיים ועל הבמה, כדי להצליח לשלב באמת בין זוגיות לעבודה בלי להיקלע לסיוטים משותפים או למצב של חוסר פרודוקטיביות, כדאי שבני הזוג יגדירו יחד שטחי אחראיות של כל אחד מבני הזוג.

אופירה: "כדאי להגדיר מסגרת עבודה קבועה, ממנה לא חורגים, לקבוע זמנים לישיבות ולא להתייחס למצב של עבודה משותפת כמובן מאליו, או כמשהו שניתן לזרום לתוכו".

אילן, שחקן ובובנאי במשך שנים רבות ומחלוצי הבובנאים בארץ, מפעיל ויועץ בטלוויזיה בכל נושא הקשור בתחום הבובות. אופירה במאית בובות, תסריטאית, מחזאית, עורכת, יוצרת ושחקנית. לפני 21 שנה הכירו השניים בביה"ס לתיאטרון רחוב של אברהם דנא, התאהבו, ולאחר שנתיים של חברות התחתנו. הרעיון להקים יחד תיאטרון התגלגל במוחם עוד בתקופת הלימודים המשותפים, וב-1987 הקימו יחדיו את תיאטרון הבובות "בבואה". 

אילן סביר ואופירה ארכוני, תיאטרון "בבואה". צילומים: יוסי צבקר

בשנים הראשונות עבדו יחדיו על כל תחומי הפעילות של התיאטרון: הפקה, ניהול, שיווק, כתיבה, עיצוב ובניית בובות. בשלב הזה, הם מעידים, הפכה העבודה המשותפת לסיוט – התנגשויות על בסיס טעם ודעה יכולות להוביל לחוסר הסכמה שלעתים נמשך גם שנים. "לגבי אחת מההצגות", אומר סביר, "לא יכולנו להגיע להסכמה גם לאחר שבע שנים – הביקורות, שקיבלנו היו מדהימות והקהל קיבל את ההצגה בחום, אבל אנחנו נותרנו בתחושת אי הסכמה".

אין אינטריגות או נקמנות, והנאמנות מוחלטת ובלתי-הפיכה  

למודי ניסיון, החליטו השניים לחלק את התפקידים ביניהם באופן ברור: אופירה מביאה גישה רוחבית וניהולית, כותבת, מביימת ומעצבת. אילן מביא איתו ראייה פרטנית יותר. "בשיווק, למשל", אומר אילן, "אופירה היא זו שטובה מבינינו בתקשורת עם אנשים – היא בעלת האינטואיציה המחודדת ויכולת לזהות ולהוביל אנשים, ואני אחראי על כל המסביב". 

"היתרון הגדול בניהול משותף של העסק הוא רמת המחויבות הטוטלית בינינו", אומרים השניים. "לעולם, איש מאיתנו לא יניח לשני ליפול – אין אינטריגות או נקמנות, והנאמנות מוחלטת ובלתי-הפיכה, באופן שנדיר למצוא אצל שותפים רגילים".

יתרון נוסף עליו מצביעים בני הזוג הוא שמרגע שמגיעים להסכמה, הביצוע מהיר מאוד – השילוב בין היכולת העיצובית של אופירה ליכולות הטכניות של אילן מוביל כמעט תמיד לתוצאות מיידיות.

אחד מתחיל תכשיט והשנייה מסיימת

שכירה ובוס שהתאהבו ומיסדו את מערכת היחסים וגם את העסק הם שי ועדי לחובר. שי בוגר בצלאל מעצב תכשיטים כבר 25 שנה. לפני 14 שנה הצטרפה לעבודה בסטודיו שלו עדי, לאחר שסיימה לימודי צורפות. 

לדברי עדי, הלימוד, היצירה והעבודה הקרובה יחד התפתחו לקשר ולאהבה גדולה. "מחנות קטנה ליד שינקין עברנו לסטודיו ברחוב בזל, ולפני ארבע שנים לחנות פלוס סטודיו יפהפה בדיזנגוף 203. העסק גדל יחד איתנו, הפיכתנו לזוג רק העשירה את התפתחותו, מעצם העבודה המשותפת, ההתלהבות היצירתית והפריצה לשווקים חדשים בחו"ל. העבודה שלנו היא בעצם מה שאנחנו הכי נהנים לעשות - לשחק להמציא בזהב ואבנים יקרות. בעבודה אנחנו משלימים זה את זו, מתייעצים, מעירים הערות והארות . אחד מתחיל תכשיט והשנייה מסיימת, מכינים אלמנטים אחד לשני להמשך עבודה ועוד תהליכי עבודה קטנים ייחודיים שהמצאנו בינינו".

לאחר הולדת הילדים, התקדמות העסק וניהולו נעשים בעיקר על ידי שי. עדי: "למרות ששני הילדים בילו חלק גדול משנתם הראשונה בלול בחנות, חלוקת התפקידים בינינו השתנתה. שי עובד כמעט כל היום בחנות עד הערב, ואני מלבד עבודה בחנות עד הצהריים אחראית מהבית על הייצוא, מנהלה, לקוחות, הפקות וכדומה - וילדים! זו החלטה שקיבלנו אחרי נסיונות חלוקה והתלבטויות. היום זה מצב שכולם מרוצים ממנו: הילדים, העסק , שי ואני, שיכולים להתמקד ולהיות בטוחים ששני הדברים המשמעותיים בחיינו - ילדים ותכשיטים מקבלים את תשומת הלב והחשיבות המרבית".

עדי ושי מספרים שהם תמיד לוקחים את "העסק" הביתה. שי: "כנראה בגלל שהעסק שלנו הוא אהבה, יצירה, אמנות והנאה. כל דבר משמש כהשראה, רעיונות חדשים, חומרים, טקסטורות. הכל נמצא סביבנו כל הזמן, אפילו משחקי הילדים".

זה לא פשוט, ובוודאי לא מתאים לכולם

עדי: "אנחנו 13 שנה חיים ועובדים יחד. זה מצטבר להרבה יותר 'שעות' ממה שמבלים יחד רוב הזוגות, אולי אפילו לאורך כל שנותיהם. זה לא פשוט, ובוודאי לא מתאים לכולם. לנו זה מתאים" .

רן ורונית דניאל, בעלי המרכז ההוליסטי ברמת גן, אוחזים בילד משותף, השני בדרך. רן מספר שהחיבור ביניהם היה כל כך טבעי וכל כך חזק, "שנשאבנו ללא עכבות אל תוך העשייה המשותפת. הרעיונות באים משנינו, כך שקשה לקבוע למי משתייך רעיון זה או אחר. אנחנו פועלים במין מערכת כלים שלובים - בהפריה הדדית".

רן: "הדחף של רונית לעסק משלה נבע מרצונה לממש קריירה של ממש בענף ההוליסטי. הפרנסה בענף הבנקאות עם תואר שני במנהל עסקים לא קסמה לה. הדחף שלי בא ממקום יותר של חזון. אני שואף להביא את הענף ההוליסטי לתודעה".

-מה לדעתכם היתרון הגדול בניהול עסק משותף?

רונית: "אמון מלא. אין התחשבנות בכלל. זה מעצים את האהבה, מרחיב משמעותית את מעגלי העולם המשותף לשנינו, מסנכרן את הצמיחה האישית, שהיא גם הדדית".

-מה הייתם מייעצים לזוגות השוקלים להקים יחד עסק?

"לדעת לתת מרחב פעולה מתוך אמון שלם, לפרגן גם כשהביצועים צולעים, להשכיל לשלב כוחות ללא סייג ומתוך המון אהבה ודאגה הדדית".