שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    להתאהב בגבר נשוי זה כמו להתאהב בכוכב

    מילא כוכב ישראלי, עולה ונופל, אחר כך עוד אפשר לפגוש אותו בסופרמרקט, בתור למשרד הרישוי, באוטובוס. אבל להתאהב בגבר נשוי כמו עודד, זה כמו להתאהב במתים. מבוסס על הסיפור "קפה הפוך" מתוך הספר "נשמות תאומות"

    רונה התאהבה כשהשומרים שלה נרדמו. היא לא נתנה את הדעת לאן מובילה אותה האהבה. היא ראתה אותו ונכבשה, היא בו והוא בה. אבל זה הסיפור שלה, והוא יישאר בסופו של דבר עם אשתו, לטוב ולרע. לה עכשיו רע.

     

    אבל למה להקדים את המאוחר, כשבהתחלה, וגם אחרי ההתחלה, לפני האמצע וגם באמצע - אין להכחיש - היה מתוק-מריר, מלווה בכאב הקנאה שיכולה להכיל אהבות רבות.

     

    כשרונה התחילה לטפס על ההר החלק הזה, היא לא ידעה שההר איננו הר, רק ערפל שתחתיתו ריק; כזאת הייתה האהבה שהקיזה ממנה עוגמה כשתוכה דימם. אבל היה גם הומור באהבה, ורונה האמינה שבכל דבר צריך שיהיה קצת הומור. בעיקר באהבה ובספרים. מישהו כבר דאג ללמד אותה, הומור מוֹכר... למשל, סיפורים ארוטיים ללא הומור נראים במידה מסוימת כמו סיפורים פורנוגרפיים. זה מה שהיא משננת גם לקבוצת הכתיבה שלה. והדמויות פועלות על פי צו הגורל והמצב אליו נקלעו או בגלל החלטות שגויות, אבל ההומור, היא אומרת, הוא התבלין והסוד. את התבלין הזה זורה רונה גם לתוך האהבה שלה. כמו מרקחת טעימה אחרי ליל אהבה סוער. בתחילה הצליחה, אחר כך החמיצה, ותלתה את האשם בנישואיו של עודד.

     

    "החיים הם כמו יצירה - צריך לחיות אותם עם השראה", אמרה לה בת שבע הפסיכולוגית. "כשאת חיה את חייך, יהיו שגרתיים ככל שיהיו, כשאת מאוהבת ומתעלסת, דמייני את עצמך כותבת שיר או נרגשת מעלילה שהמצאת זה עתה, דמייני את מעשה היומיום כאילו היה חיפוש נואש אחר מטאפורה, דמייני אותך מדמה דימוי ומתנגנת אִיתו, ככה תעשי כשאת אִיתו, דמייני שזה השיר שחיפשת והוא קליימקס ענק, טוטם מיתולוגי שחופן עצמו בתוכך, מתחמם כמו אפרוח הגדל באינקובטור גופך, ותראי איך החיים שלך נחווים בהשראה".

     

    להתאהב בגבר נשוי זה כמו להתאהב בכוכב. מילא כוכב ישראלי, עולה ונופל, אחר כך עוד אפשר לפגוש אותו בסופרמרקט, בתור למשרד הרישוי, באוטובוס. אבל להתאהב בגבר נשוי כמו עודד, זה כמו להתאהב במתים. רונה שוב נסחפת, כדרכה, בתוך דימויים דרמטיים, הופכת מקרה בנאלי לעלילה ספרותית.

     

    כבר לא אכפת לה מה הוא יחשוב עליה

    אבל בבית קפה, על הפוך ועוגת גבינה, היא אומרת לחברותיה גם דברים אחרים. למשל, קל להתאהב בגבר נשוי, כי אֶת "הג'יפה" הוא משאיר לאשתו בכיור לפני שהוא בא אלייך. רונה לא מתכוונת רק לזיפי הזקן ולסימנים חשודים באסלה וכלים וכביסה, היא מתכוונת גם למטלות וחובות, למחלות וייסורים, לתרופות וילדים, לכל הבלבלה הנאחסי של החיים. בכוונה היא משתמשת במילים האלה, אפילו כשהיא מעבירה את שיחות בית הקפה לנייר. המילים התבקשו, אלו המילים שיוצאות לה, אולי בגלל שהוא גבר נשוי שלעולם לא יינשא לה, וכבר לא אכפת לה מה הוא יחשוב עליה, ממילא הכל אבוד...

     

    רונה מרבה לדבר על אהבה עם חברותיה. על האהבה שמקיזה ממנה כעס. אבל תמיד היא חוזרת אליו אחרי שהלכה, והוא יודע שהיא תמיד תחזור. והוא ימתין לה שתחזור להתעטף בו כמו בצעיף מלא דם. "את יכולה לשחרר אותי מתי שתרצי, רונה, אני צעיף, אני כפפה, לא מוחץ, לא מבקש".

     

    "הוא צודק", רונה שומעת אחת מחברותיה, ושואפת את ריח הקפה המתוק.


     

    הם נסעו ל"קפה הבוגדים" ברישפון

    ביום ההולדת שלה הם נסעו לרישפון, "לקפה הבוגדים", הכינוי שדבק במקום בגלל קהל המבקרים בו. וכמו תמיד, גם ביום ההולדת הם דיברו על יחסי נשוי-פנויה. רונה, שהספרות והמציאות מתערבבות אצלה תמיד, ציטטה לעודד שורה מהספר "פונטנלה" של מאיר שלו "...גברים נשואים הם מתנה, הם מסתפקים במועט, הם מתים להשביע רצון, הם נוגעים ללב, הם אסירי תודה, ואם חס וחלילה מתאהבים בהם, אז מסתכלים על אִשתם, ואז האהבה יורדת מעל הפרק..." ואני, שלא הסתכלתי על אשתך, לכן האהבה שלי לא ירדה מהפרק, ובלבה הרהרה רונה בילדונת איילת, מגיבורותיו של מאיר שלו, שידעה זאת לפניה, ואולי קודם כל הייתה גם היא צריכה להפנות את ראשה, כמו איילת, ולהביט באשתו, שלפי הבעות פניה היא רחוקה מהאושר, ואפילו מרירות ניכרת לעין אוכלת בה. אבל רונה הביטה לכל עבר בעיניים סומות, ולכן, שלא כאשת לוט, לא הפכה נציב מלח. רונה נסחפת כדרכה באסוציאציות, ונופלת למהמורות שמפניהן היא מזהירה את תלמידיה. ובאותו עמוד, כותב הסופר, מתוכו היא ממשיכה לצטט את איילת המרביצה תורה באביה. "והם", הגברים הנשואים, "לא נשארים... הם צריכים לחזור הביתה, ואפשר לקום לבד בבוקר, כמו אדם תרבותי".

     

    הו, איילת בשמשייה כחלחלת, נאנקת רונה על חוכמתה של הצעירה, לוּ ידעת כמה הייתי רוצה שעודד יישאר במיטתי לילה אחד, שניים, חצי לילה, עוד שעה... עוד קצת, אבל הוא ממהר להתלבש, השעון מצלצל חצות. והוא, כמו סינדרלה, ממהר להסתלק.

     

    "...ובשבת כשהם משאירים אותך לבדך?" שואל מיכאל, אביה של איילת, גיבורו המופלא של מאיר שלו, "בשבת נחים, אבא, גם אלוהים נח בשבת, ואני עובדת יותר קשה ממנו ואתה... אם יש לך איזה שריטה בענייני נישואין, אז אל תפיל אותה עליי..."

     

    ביום בו התאהבה בעודד, השומרים שלה נרדמו

    במקרה של רונה, אלוהים נח כל השנה, אבל ביום שבו התאהבה בעודד, השומרים שלה נרדמו ואלוהים שלה איבד את ההכרה, ואחר כך את שפיותו, ולא שמר עליה ולא על עודד ולא על אשתו, שתשמור אותו מפני נשים כמו רונה.

     

    וככה חלפו להן שנים, עד שהאהבה נהייתה חלק מכל המעשים שעושים ונוגעים ואוכלים וחושבים ומרגישים ובונים והורסים. פעמים רבות ניסו להרוס את האהבה, לפחות היא, הוא טוב לו, טוב לו מאוד, טוב לו מאוד מאוד. גם לרונה, גם בגלל שטוב לה וגם בגלל שרע לה וגם בגלל שהיא לא מוכנה להודות, ובעיקר בגלל ההרס העצמי.

     

    300 פעם הם ניסו לפרק, לרטש, לכתוש לרסיסים ולשכוח. אבל כשמתאהבים זה קשה. ל"אשתם", כפי שמכנה אותם גיבורתו של מאיר שלו, קל יותר. נו בטח, הן רואות אותם כל יום, גם כל בוקר, מריחות להן את השיניים לפני הצחצוח, וכשהם מתעוררים הן הראשונות שמבחינות בחוטי השינה הנתלים משורשי העיניים הטרוטות, והן מריחות אותם, מזיעים ומצחינים, הם ודאי מעזים להשמיע את הנפיחות רק בנוכחותן, במקומות הלא רומנטיים האלה. לצד האשה החוקית אפשר גם להפליץ, הם גם מדברים אִיתה על האוברדרפט בבנק.

     

    עודד לעולם לא יינשא לרונה. אשתו נראית מזן הנשים שעל פי רוב נשארות אלמנות, הוא בוודאי ימות לפניה. הוא מסוג הגברים שמתים ראשונים, יורה לכל הכיוונים בעוצמה. והוא כבר לא צעיר, אומרת רונה לחברתה ל', מעל כוס קפה הפוך מוקצף היטב, כבר עבר מזמן ת'חמישים. "מה את אומרת?!" מתרגשת ל' חברתה, "לא נראה, יש לו ודאי גנים טובים, גם חתיך", אומרת ל'. רונה מאשרת וגאה בשבילו. "נשוי?!" ל' חוזרת על מצבו המשפחתי, כאילו שלא קלטה, כאילו שהיא עובדת במשרד הפנים. רונה מהנהנת, לכאורה מעודדת. "בכל זאת נשארת איתו הרבה זמן, יותר מהרבה אחרים, מה זה אומר? שהוא לא דורש יותר מדי, וכל מה שהוא לא דורש ממך, הוא דורש ומקבל מן הסתם מאשתו".

     

    "את מבזבזת שנים", אומרת אמא של רונה

    "אז את מבזבזת שנים", אומרת אמא של רונה מעל קומקום תה מהביל, מדיף ריח רענן של עלי נענע מושרים היטב. והיא, בדרכה שלה, מטיפה, מפוחדת, מבוהלת. "מה יהיה?" היא שואלת, "עד מתי, מה כבר חסר לך? מה את חסרה שתתבזבזי עליו, תראי, את יפה, משכילה, מצליחה, צעירה ממנו, תמצאי גבר פנוי".

     

    "בטח שאני יכולה, אבל הלב לא הולך אחריהם, ראית בעצמך, לא? הם מתאהבים בי בגלל מה שאני, בגלל מה שהם רואים בי ופוגשים, אחר כך הם רוצים לשנות, לטוות ממני אריג אחר שיתאים למידותיהם, לדפוס שטווה דמיונם, ואז אני מתמרדת", אומרת רונה.


    מתוך אוסף הגלויות האלקטרוניות Jcards

     

    רונה מבקשת מאמהּ שבכל זאת תקרא את גורלה בקפה. "אבל אנחנו עכשיו על תה, לא?! פעם אחרת", אומרת האם. אבל רונה מתעקשת, רוצה לדעת, אולי יקרה ונגיד אשתו, שנראית כמי שדבר לא יכריע אותה, ואם נניח לפוסט-מורטם, ונאמר שהיא תתאהב במישהו אחר, מישהו טוב יותר, בשביל הנחמה, בשביל שגם לה יהיה קצת טוב... מה היא אשמה?! מה יהיה אז... היא תשאיר אותו לרונה, לטיפולה. רונה נבהלת מהמעמד המדומיין, ואז האהבה, לאן היא תוליך אותה, היכן תחביא אותה, היא תיעלם... תסתתר בין הזיפים בכיור, בריחות והתלונות והטענות והאוברדרפט והחובות והזכויות והקניות והחגים והשבתות.

     

    נדמה להם בכל פעם שזהו המגע האחרון

    רונה יודעת שהיא תמשיך לאהוב את עודד כל חייה, כי ביום שנפגשו עיניהם אלוהים איבד את ההכרה, והאהבה כבר נצרבה לתוך המבט. מאז הם מדממים בכל פגישה, כמו בכל פרידה. מאז שאלוהים שכח את ברואיו, נדמה להם בכל פעם שזהו המגע האחרון, והכל נהיה נשיקות ושיניים וליטוף, משיכת הלשון על השפה העליונה שלה שלו והשפה התחתונה שלה שלו עד החיך, שלה שלו, והוודאות שאולי זהו מגעם האחרון, כמו נשימה אחרונה ששואפים אותה עד כלות, כי לא תבוא אחריה אחרת. כזאת היא אהבתם. הם צוחקים ושותקים ויודעים שאחרת תבוא גם תבוא ותהיה עצומה וגדולה מקודמתה. והריגוש האחרון מזין את הריגוש הבא, מגדיל ומעצים ואין דומה לו, וההתלפפות ההתגלגלות מצמיחה ומגדילה אותם זה לתוך זה וככה הם נוגעים בעננים הנמוכים ואחר כך בגבוהים ואחריהם בגבוהים יותר, ופעם גם נגעו במלאכים. אבל גודל נסיקתם כגודל נפילתם, תחילה מועדים, מאבדים גובה, מתהפכים, ראשם מטה, רגליהם מעלה והריחוף לעתים נעים, ומתחת הקרקע ממתינה, אדמה קשה, אבן אכזרית שמנפצת אותם, והמציאות ואשתו והנפילה הם שיקבעו.

     

    על כוס קפה הפוך שהתקרר, אומרת מ' חברתה, "המראות כאלה שוות אחר כך את כל הנפילות. את מסניפה את החיים", היא אומרת לרונה, "לא משתעממת רגע", היא רוגשת קנאה אוהדת. "עודד זקוק לריגושים, ורונה, את שק ענק של זקיקי רגש".

     

    רונה זקוקה לגעגועים, ועודד, תיבה שקטה סגורה של מסתורין ותגליות. וכשהם נפגשים, הם בתחילה מתרחקים, אחר כך מתקרבים, נצמדים, נלפתים, נרטבים, נשטפים, מצמיתים, מרחיבים, מיצרים, מעציבים, משמחים, מענים!

     

    הם אוהבים את הגעגועים ומתעבים אותם

    רונה אוהבת את עודד, עודד אוהב את רונה. הם אוהבים את הגעגועים ומתעבים אותם. פעם ישבו למרגלות עץ אלון זקן, ביער ירושלים, בבטן הגזע נאכלה נִיקבה עמוקה, ונדמה היה לרונה ולעודד שהעץ שומע משם את האהבה, ובעורקיו החשופים חש אותם. "אני נכנסת לעץ", אמרה רונה, "תבקשי רשות", אמר עודד. "לא שמעת?" אמרה רונה, "הוא הזמין אותנו לבוא לתוכו, תראה את הגזע הפעור, הכל בשבילנו". עודד שתק ורונה השחילה רגל ועוד רגל לתוך בטן העץ, והיה שם קריר וגם מקום לעוד גוף שלם. עודד הביט לצדדים כהרגלו, לבסוף נכנס אחריה, ושם, בתוך בטן העץ הזקן שכבר ראה בחייו הכל, החליק עודד לתוכה, גדול וזקור ורטוב ומענג.

     

    כך הם אוספים להם בתים משונים וזכרונות להכניס בהם, כי אין להם בית של קירות וכניסות ויציאות וחלון פתוח לעמוד מולו כשיש כעס וצריך לירוק אותו החוצה, כי זה בריא. אז מה בריא יותר, בעל של 24 שעות, או שעתיים של אהבה מזוקקת?!

     

    היא רוצה שעודד יעזוב את אשתו.

     

    היא רוצה לנדוד להודו.

     

    היא רוצה לשבת על הר עתיק.

     

    היא רוצה לעשות מדיטציות מבוקר עד ערב.

     

    היא רוצה להתחתן עם עודד.

     

    היא רוצה לעזוב את עודד.

     

    לפעמים היא גם רוצה שייעלם.

     

    "יש לך אהבה גדולה", אומרת ב' לרונה ומזכירה לה משפט שרונה עצמה ציטטה לה מאיזה ספר, כשלגמו קפוצ'ינו אגוזים שהתקרר, "כשנהיה על ערש דווי לא נצטער על מה שעשינו, נצטער רק על מה שלא עשינו". רונה מצטרפת אליה והן צוחקות, מתרוננות ומתפנקות, בשתי עוגות גבינה ענקיות זרויות פירורים מתוקים וזרזיפי קרם נוגט נוטף סביב פתיתי שוקולד.

     

    • מבוסס על "קפה הפוך", סיפור מתוך הספר "נשמות תאומות" מאת ציפי שחרור (הוצאת גוונים)

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: ויז'ואל/פוטוס
    "את יכולה לשחרר אותי מתי שתרצי, רונה"
    צילום: ויז'ואל/פוטוס
    .
    עטיפת הספר
    הכרויות
    כתבו לנו
    מומלצים