אווה יודעת שרווקוּת היא עסק יקר

חמש שנים אווה חברה במועדון פנויים פנויות. יש לה כרטיס שנתי, ואחת לשבוע היא מבקרת שם. השוער בפתח מנקב חור זעיר בכרטיס הכתום שהיא מושיטה לו, מחייך ומרים גבה.

תחילה ניסתה לפרש את תעתועי הגבה, אך משראתה שכך הוא נוהג בכל הקבועים במועדון, הסיקה שזאת מעין מחווה לנותני לחמו.

בתום שנה אחת היו לאווה 52 ניקובים. כעבור חמש שנים כבר יש לאווה חמש כרטיסיות ו-260 ניקובים שווים זה לזה, סדורים בקפידה בטורים מאונכים. אווה מקפידה לשמור את הכרטיסיות הישנות בתוך נרתיקי פלסטיק בארנקה. שאיש לא יטען שלא ניסתה, שלא הקפידה לפקוד את מועדון ההיכרויות, ולראיה – הכרטיסיות; מסודרות למופת, מהשנה החמישית ועד לראשונה, למן הביקור הראשון שלה במועדון, בעודה מפקפקת, מקווה, חוששת ורועדת בשמלה החדשה שקנתה.

ועוד נרתיק יש לה, שגם אותו היא שומרת. אף הוא עשוי פלסטיק, ובו סדורים הכרטיסים המיוחדים, כרטיסי ההנחה לטיולים לחברי המועדון הקבועים. צבעם צהוב, שלא כצבעם של הכרטיסים הרגילים. מאחוריהם חמישה כרטיסים אדומים, כרטיסי הנשף השנתי שלא החמיצה אפילו פעם אחת. ועוד חמישה כרטיסי הנחה כחולים לכפר הנופש המקיים אחת לשנה מפגש חברתי המוני לכל חברי המועדונים. על שלושה מהם שילמה רק מחצית הסכום, בזכות ההתמדה.

אווה יודעת שרווקות היא עסק יקר, ולכן היא מקפידה להתמיד, כדי לזכות בהנחות המוצעות. לפנים היתה גאה בכרטיסיות ובכרטיסים ושמחה להציגם לפני חברותיה, אך משהחלו נרתיקיה לתפוח, חדלה ואף מיעטה לדבר עליהם. לפעמים, בינה לבינה, היא מוציאה אותם ומפזרת על מיטתה ומעלה את כרטיס נשף השנה הראשון. היא לבשה אז את השמלה הירוקה עם המותנית הלבנה. היא זוכרת. עיניים רבות הופנו אליה. המותניים הדקים ותפיחת השמלה על אגן ירכיה שיוו לה מראה רך וצעיר לגילה. בסופו של אותו ערב פרשה משם בחברת גבר צעיר שלא העלה על דעתו שכבר מלאו לה 40. היא זוכרת אותו: פאות לחיים, פנים סמוקים, מוארכים.

היא משיבה את הכרטיס למקומו ושולפת אחר, ועליו טביעה יבשה של סוליית נעל בוצית. היא ממהרת להשיב גם אותו אל הנרתיק, אבל הפסים המעובים של הנעל, הנראים מבעד לפלסטיק השקוף, מעלים בזכרונה את המפגש ההמוני השלישי בכפר הנופש, כשנשמט הכרטיס מידה, וגבר פנוי מיהר להתכופף ולהרים אותו למענה, אבל התבלבל והתרגש ודרך עליו, וכמו כדי לפצות אותה על התקרית הזמין אותה לרקוד, ובין ריקוד למשקה הם דיברו. התזמורת ניגנה בפאתי הרחבה הסמוכה לבריכת השחייה של מועדון הנופש, והוא הציע שימצאו להם מקום שקט. הם הלכו לחדרו. אחר-כך הוא ליווה אותה לחדר שחלקה עם אשה פנויה שהכירה במקום. ובבוקר הוא חלף על פניה ובקושי זכר אותה. טביעת סוליית נעלו על הכרטיס עוררה בה את העלבון הישן. היא שאלה את עצמה מדוע בעצם אינה משליכה אותו...

מועדון ההיכרויות מזקין יחד איתה

במארס ימלאו לאווה 45. מועדון ההיכרויות מזקין יחד איתה. גם השוער. קימור גס כבר מסתמן לו מעל לגבה, אותה גבה שבהרמתה הוא מקבל את פני הקבועים. עכשיו, משנתמעטו הקבועים, הוא ממעט להרימה, אבל הקמט הקמור שצימח מעליה מכוחו של הרגל, כאילו מגמד בנוכחותו את העין האחרת, הנראית חסרה, או שלא במקומה, נוסך על פניו השחומים הבעה קבועה של תימהון, והעין שמתחתיו נראית כעינו של קיקלופ.

אווה והשוער ותיקים כאן, עדות חיה לעברו השוקק חיים של המועדון, שעכשיו הצטרפו אליו פנויים ופנויות חדשים מלאי תקווה. אווה מזהה אותה מיד ומצטערת על שכבר אין בה ולו שמץ ממנה. איש כבר לא מכיר אותה כאן זולת השוער הקבוע, ועל כן שבה ללבוש אותן שמלות וחליפות שלבשה בשנים קודמות, והשוער מחייך אליה שעה שהוא מנקב את הכרטיסיה שלה, ובפעם הראשונה הוא מדבר אליה ואומר שהוא זוכר את השמלה הזאת, הירוקה, שלבשה פעם באיזה נשף לפני חמש שנים, ושב ומרים גבה.

אווה, שגם לה זו הפעם הראשונה שהיא מדברת אליו, אומרת: עכשיו רק שנינו ותיקים כאן, ויעבור זמן עד שהחדשים יהיו ותיקים וקבועים. והוא אומר: אם יישארו. ואווה יודעת שהתכוון לומר, שוודאי ימצאו את בחירי לבם וייעלמו ויחדלו לאסוף כרטיסיות, והיא שותקת. והשוער, שהיה בטוח שנעלבה מדבריו, מוסיף ואומר שנעים לו לראות אותה, ושבעצם תמיד חיבב אותה. עובדה, הוא עדיין זוכר את השמלה הזאת, הירוקה. ועוד הוא אומר, שלאשתו יש אחת כזאת בדיוק. שהוא בחר אותה למענה אחרי שראה את אווה לובשת אותה, אבל המותניים שלך... הוא אומר, טוב, אשתי... מאז שנולדו הילדים, היא התעגלה... סימן בתנועות ידיים מסורבלות את תפיחת ירכיה ואחוריה.

וכמו עם חברה ותיקה הוא מתחיל לתאר לפני אווה את אשתו, שמאז שזה ככה, התחת שלה... ואווה הסמיקה. ועוד הוא אומר, שזה מסתיר לו את העולם ומזל שכל ערב הוא כאן, אז היא לא מסתירה לו ככה את כל החיים. וכל אותה שעה אווה מביטה בקמט שמצטייר לו על המצח מעל הגבה, ומדמיינת את מותניה של אשתו לפני שפגשה אותו, לפני שנולדו לה כל הילדים, ושואלת את עצמה, ומה אם גם לה היה בבית אידיוט כזה, האם גם היא היתה שמחה לגדל אחוריים ולהסתיר לו את החיים. ובכל זאת היא מחייכת אליו, והוא אפילו מחנחן בקולו ואומר שבתור ותיקה מגיע לה משקה חינם, ואווה מסרבת ואומרת שהיא ממילא הולכת, והשוער, שמעולם לא דיבר אליה לפני כן, מכביר עכשיו מילים, כנראה לפצות על שנות השתיקה, ומתיז טיפות רוק על השמלה הירוקה של אווה ואומר שחבל שעכשיו לא נשארו ותיקים מלבדה. ושוב הוא מחמיא ואומר שהשמלה הירוקה הולמת אותה כמו לפני חמש שנים, ושהגזרה... ושב לדבר על אשתו.

נראית דווקא בסדר גמור, לא פחות מכאלה שתפסו חתן

השוער מתחיל להרגיז אותה, אבל אווה לא אומרת לו כלום, ואז הוא אומר מה שכולם אומרים, שאיך זה, הוא לא מבין, שהיא, אווה, שנראית דווקא בסדר גמור, לא פחות מכאלה שתפסו להן חתן... והוא הדגיש את ה'תפסו' בתנועת ידיים גסה וחטופה, ואווה חושבת פתאום שאולי כך צריך לתפוס אותם... איך זה שדווקא היא, שגם נראית אשה שיכולה לעשות לגבר טוב ונוח, לא תפסה לה מישהו, ואווה לא מבינה לאיזה נוח הוא מתכוון, והוא קורץ לה בעין הקיקלופית, והקמט הקמור גולש ומתחבר לגבה של העין האחרת, והמצח הגדול שלו מתיישר ומחליק כמו מרצפת חומה וחלקה. ואווה שבה לדמיין את אשתו ואת אגן הירכיים שלה ואת האחוריים שמסתירים לו את כל העולם ומחייכת, והוא חושב שהיא מחייכת מתוך מבוכה ומתנצל ואומר שהוא יודע שבתור שוער אסור לו לפלרטט עם לקוחות, שאם יידעו יפטרו אותו מיד, אבל היא היחידה כאן... והשמלה הירוקה...

אווה רוצה ללכת משם. היא מתחילה לתעב את המקום עם ריח הטוגנים המעיק והאורות העמומים וספסלי העץ הנוקשים, וחבית הבירה הישנה המונחת על הדלפק. לראשונה היא מבחינה שרצפת הריקודים עקומה, שהמרצפות נוטות לשקוע, ומבינה מדוע בביתה, מול המראה, היא מצליחה לרקוד יפה ונכון ובחן. וכל השנים שעשתה כאן עולות לנגד עיניה, וכל מה שייצג המועדון בשבילה, והנה היא בת 45, וזה כבר לא צחוק, ומי ירצה לעצמו לא צחוק שכזה, אפילו כאן... והשוער, אפילו הוא מרשה לעצמו לנצל את המצוקה שהוא רואה בפניה ובמפרקי האצבעות שהיא אינה חדלה לפוקק.

והנה הוא גוחן כלפיה ואומר לה שיש לו בן-דוד שהתאלמן לפני שנה, שהוא בעל מוסך משגשג וגם דירה מחוץ לעיר, ואם היא מוכנה, הוא יוכל לעשות משהו בעניין. היא כבר מבינה, והוא מתכופף אליה במלוא קומתו שתיטיב לשמוע, כי התקליטן שבינתיים הגיע התחיל להשמיע את הלהיטים הקבועים. השוער מקרב עוד את פניו אל פניה ואומר שהמקום הזה באמת כבר לא בשבילה, ובאותו הרגע רואה אווה מקרוב מאוד את הקמט הקמור שמעל לגבה, הדומה לצלקת, ונזכרת שלפנים היה המצח שלו חלק כמו נייר צלופן חום. והוא מוסיף ואומר שאם היא מעוניינת, הוא יכול מיד ליצור ביניהם קשר, שהיא, אווה, בהחלט נראית לו מתאימה, שרק תשאיר מספר טלפון, והוא כבר יסדיר הכל. הוא מניף את ראשו ומזדקף ומגחך בסיפוק, כאילו העסקה כבר נחתמה, ואולי הוא חושב שגם ירוויח משהו מכל העניין, אולי יואיל הבן-דוד הקמצן להחליף לו בתמורה את המנוע במכונית הישנה שלו. אווה מחייכת אליו ושותקת. היא כבר לא מאמינה בכל השידוכים וההבטחות.

מתוך המטבח מגיח בעל המועדון ונותן בשוער מבט של תוכחה. השוער ממהר להרים גבה, ומיד לאחר מכן היא שבה ומתפרקדת כהרף עין מעל לעין הקיקלופית, וגם השיניים נעלמות מאחורי השפתיים הצרות, ואווה הולכת.

היא מדמה שכל העיניים שהיא מכירה ננעצות בה עכשיו

בדרך היא חושבת על ההצעה של השוער ושואלת את עצמה אם כבר ניסה את בן-דודו על פנויות אחרות במועדון. ובכל זאת, אולי בכל זאת ייצא משהו משידוך כזה והיא תיפטר מכל הכרטיסיות והכרטיסים. תלי-תלים של כרטיסיות וכרטיסים. ומוטב שתפסיק לבוא למועדון, והיא נזכרת במבטים שתלתה בה העין הקיקלופית, וגם העין הכאילו מתחסרת, ובגבה המורמת, שלפעמים נדמה לה שגם היא הופכת לעין בפניו של השוער. והיא מדמה שכל העיניים שהיא מכירה ננעצות בה עכשיו, כאילו דבק בגופה מום כלשהו שאי-אפשר להתיק את המבט ממנו, שהן מפשיטות מעליה את השמלה הירוקה, אומדות את מותניה ואת רוחב אחוריה וסופרות את שנותיה המצטברות על בטנה, על ירכיה, על שדיה, וסופרות לה את הכרטיסיות.

אווה מאיצה את צעידתה אל תחנת האוטובוס. היא מיטיבה להכיר את הרחוב על כל גווני הלילה שלו. בשנים הראשונות היתה מפנקת את עצמה בנסיעה במונית, אך משתכפו הביקורים במועדון, ויתרה והקפידה לא לאחר לאוטובוס האחרון.

היא נשענת על עמוד התחנה, הברזל הקר מצנן את גופה. היא נושמת בכבדות ושבה להרהר בשוער ובבן-דודו האלמן ונדמה לה שזמן רב עבר מאז שדיברו, וחושבת שאולי בכל זאת היתה צריכה למסור לו את מספר הטלפון.

האוטובוס מגיח מתוך החשכה, אווה עולה ותופסת את מושב היחיד הסמוך לנהג. היא הנוסעת היחידה הלילה. מניחה את זרועותיה על מסעד המושב ושומטת את ראשה לאחור. מזווית עינה היא בוחנת את הרחוב החשוך, ואינה חשה כל צער של פרידה, אף שזה חמש שנים היא עוברת בו בדרכה אל מועדון ההיכרויות.

• סיפור מתוך הספר "נשמות תאומות" מאת ציפי שחרור (הוצאת "גוונים")