לדעת לשחרר

בכל מקום שאליו אני פונה היא מביטה אליי. קפואה. גבות בולטות, עור צחור ועיניים כחול־טורקיז. לאחרונה אי אפשר לחמוק מאניה בוקשטיין. מילא שהיא מככבת בכל יצירה מקומית חדשה, אבל מאז יצא סרטו החדש של אבי נשר, "הסודות", נדמה כאילו הארץ כולה התכסתה בשלטי ענק הנושאים את תמונתה. שבוע ימים הסתובבתי עם הידיעה שאני הולכת לראיין אותה, ועם כל הפוסטרים האלה התחלתי להרגיש מעט רדופה.

התוכנית היתה לקחת את בוקשטיין לבר, למסטל לה את הצורה. הרי מה כבר יש לה לחדש אחרי שהתארחה בכל פינה. לאן נלך, אני שואלת. "אולי נאכל סושי, תלוי בתקציב שלכם", בוקשטיין עונה. לי יש שלושה שקלים ו־20 אגורות בארנק, עניתי, אבל נבדוק מה אפשר לגרד מהקופה הקטנה. המערכת מתברר, לא בוחלת באמצעים שיסייעו לסחוט קצת עסיס מהפחית הקטנה. כשהגיע הרגע שבו קבענו, בעודי ממתינה לה במיקום שנקבע, היא מגיחה מאחורי עמוד מודעות שעליו היא מרוחה. "כן, גם אני מרגישה כאילו אני רודפת אחרי עצמי בעיר", היא מתנצלת.

אם הייתם שואלים אותה, בוקשטיין היתה פורסת את הפרויקטים האחרונים שלה למשך תקופה ארוכה. לככב בבת אחת בכל סוגי המדיה זה קצת יותר מדי, אפילו בשבילה. "זה עניין של טיימינג", היא מסבירה. "זה רק מרגיש כאילו הכל קורה עכשיו, אבל זו עבודה של שנתיים. אני אוהבת להתמקד במשהו אחד, אבל אני גם נורא מתרגשת, אני באובר־וולמינג כללי. זה כיף, אבל אני מזכירה לעצמי שזאת תקופה, וזה יירגע. לא לעלות גבוה מדי, ולא לרדת נמוך מדי".

"גם אני מרגישה כאילו אני רודפת אחרי עצמי בעיר" בוקשטיין (צילום: אופיר קדמי)

את לא חוששת מחשיפת יתר?

"אני נחשפת רק כשאני באה עם עבודה. אני לא מרשה לעצמי לעשות שום דבר כזה (כמו להתראיין - ל.ש), אלא אם כן זה מקדם את העבודה שלי. אני מבינה את חוקי המשחק ושזה משהו שצריך לעשות. בואי לא נתפלצן, אנחנו רוצים שהדבר שאנחנו עושים יגיע לכמה שיותר אנשים, כמו שמוזיקאים רוצים שיקנו את הדיסקים שלהם. אני מאוד רוצה שאנשים יבואו לקולנוע. יוצר צריך להבין שכשהוא יוצא עם פרויקט יש גל גדול, וצריך לא להתרגש ממנו יותר מדי. לא לאבד את העשתונות. אני מקווה שאנשים יוכלו לעשות את ההפרדה ולהבין שהדברים נורא שונים".

אכן התפקידים שאת מגלמת בנגלה הזאת מאוד שונים. דוסית, אחות, פאם פטאל.

"ניסיתי מאוד להקפיד לא ליפול למקומות צפויים מדי, לדעת לעצור משהו כשהוא נכנס למקום שלא הייתי רוצה. היה שלב שהרגשתי צורך לרדת במינוני הרוסייה, ועכשיו למשל הייתי שמחה לעשות משהו רוסי, אפילו רוסי לגמרי".  

אם לא קיבלתם מספיק בוקשטיין בזמן האחרון, כלומר אם לא יצאתם מהבית, החרמתם את "השיר שלנו", לא הלכתם לקולנוע או לתיאטרון, ולא ראיתם את "הבורר" ב־HOT, החל מ־1.7 תקבלו אותה שוב במינונים גבוהים, הפעם ב־yes. בוקשטיין תככב בסדרה הייחודית "מסכים", שמציגה יחסים בין אישיים דרך מסך מחשב ואינטרנט מהיר ובעודנו תוקעות סשימי טונה אדומה, "הסודות" עולה לראשונה לאקרנים. "זה לא תמיד קל", היא מהרהרת. "ככל שאני מתבגרת אני מבינה שאני לא הקאפ אוף טי של כולם. אני שואפת לרגש כמה שיותר אנשים, אבל לא יכולה למצוא חן בעיני כולם. אין חיה כזאת. וזה בסדר. זה בסדר גמור. יש משהו יפה במשחק, שהדבר החשוב הוא שהקהל קובע. אני חייבת דין וחשבון רק לקהל ולעצמי ולא לשטויות שמסביב. כשחושבים על זה יש בזה משהו משחרר קצת, כי הידיעה שלא תמיד יהיה מדהים, יש בה קבלה".

"אני מבינה שאני לא הקאפ אוף טי של כולם". בוקשטיין (צילום: אופיר קדמי)

ואיך את מרגישה עם עצמך?

"תלוי. יש ימים שאני מרגישה טוב מאוד ומחוזקת, אני תלוית עצמי, שונאת להיות תלוית אחרים, אוהבת להרגיש חזקה בלי קשר לכלום. יש בי משהו מאוד מאופק ומאוד רוצה להיות בשליטה, ומשלמים על זה מחיר. בגלל זה אני משתדלת לאפשר לעצמי לשחרר".

את? משחררת??

"אני סתם נהנית, חיה את החיים, מבלה עם חברות המון, ובעיקר עכשיו בתקופה כזאת שצריך להישען ולהרגיש את אנשים שקרובים אליך. אני נורא אוהבת נהיגה למרחקים ארוכים. אני לא רוצה להצטייר כמישהי רצינית מדי, יש לי קטעי אינפנטיליות".

את לא יכולה להעיד על עצמך. תראי משהו, ואני אשפוט.

"אני מוצאת את המקום לבלות ולשחרר וליהנות, בינתיים זה יוצא לי בעבודה וליד אנשים מאוד קרובים".

עצורה-עצורה, אבל כשזה הגיע לרגע שבו ביקש נשר, במאי "הסודות", מאניה להוריד את הבגדים אל מול המצלמה, בוקשטיין זינקה כמו גדולה למים העמוקים. יותר נכון, למי המקווה המטונפים. וגם עכשיו, בדקות שבהן עם ישראל מביט בסצינת העירום בכיכובה, היא לא נלחצת ולא נראית נבוכה. "זו לא סצינת עירום", היא דורשת למתן. "יש סצינת מקווה שאנחנו עירומות, אבל יש חושך ואנחנו בתוך המים. זה חצי עירום. רואים רק ציצי. לא התרגשתי מזה יותר מדי. חשבתי על זה הרבה ודיברתי עם אבי. הייתי מאוד מעורבת. אמרתי מה אני מוכנה ומה אני לא".

ומה עם הסצינה הלסבית?

"יש סצינת אוהבים ביני לבין מיכל שטמלר, שלא רואים בה כלום. אנחנו אפילו לא מתנשקות בה. מי שבא לסרט לא יראה את זה ככה. עירום זה מאוד מביך ותמיד קשה. אני לא יודעת אם אעשה את זה שוב. בסרט הזה היו דברים שהיו לי הרבה יותר קשים. בקולנוע יותר קשה לזייף".

"זה חצי עירום. רואים רק ציצי". בוקשטיין על סצינת ההתפשטות ב"הסודות"

ובכל זאת, שתי הסצינות האלה הן שייצרו תהודה ציבורית.

"אין בעיה, ככה זה עובד. אבל מי שיראה את הסרט יידע להפריד את העיקר והתפל. תשמעי, אני בחורה צעירה, יש משהו כיף בלשחק איזה נשית סקסית, ויש משהו כיף בלשחק מישהי מאוד לא".

בוקשטיין, 25 ושבוע, בת יחידה לקלינאית תקשורת ולנוירו־אונקולוג בכיר, עלתה ארצה עם הוריה בגיל שמונה ממוסקבה. אחרי תקופה קצרה בקיבוץ התמקמה המשפחה בתל אביב, מה שאפשר לאניה ללמוד בית הספר התיכון היוקרתי לאמנויות תלמה ילין. למרות שביקור באקדמיה הוא נוהל משפחתי, בוקשטיין לא ממהרת לחרוש לקראת תואר מהמועצה ללימודים גבוהים. ואל תזכירו לידה בית ספר למשחק. מי כמוה יודעת עד כמה זה לא הכרחי. "אני מאוד רוצה ללמוד", היא אומרת, "אבל שלוש שנים בבית ספר למשחק - לא בא בחשבון. אני מעדיפה ללכת וללמוד היסטוריה או מינהל עסקים, דברים שייתנו לי כלים להתעסק בהפקה, בליזום פרויקטים. אני לא סובלת את התלות הזאת של רק להיות שחקנית".

כבר שנה וחצי שבוקשטיין הולכת לישון לבד. למרות שהיא שיחקה לצד כמה מהגברים הכי שווים בתעשייה, יהודה לוי ורן דנקר הם רק דוגמאות, גם כשכבר ניהלה יחסים רומנטיים, היה זה עם גברים אלמוניים יחסית.

קראתי משהו על זה שהיית רוצה שיתחילו איתך יותר.

"אמרתי שאני מרגישה שעם החשיפה יש ביישנות, שלא צריך אותה, כי אני מאוד נגישה אני לא איזה... אבל זו לא קריאה לעם ישראל, 'אנא גש לעבודה'. הכל בסדר".

איזה סוג של גברים את אוהבת?

"אני אוהבת מרוקאים. אני אוהבת בחורים שחרחרים. אני לא אגיד לא לבהיר מהמם או לנימוסים אירופיים, בכל זאת לא רוצה להעליב את העדה, אבל אני אוהבת את הגבר הישראלי, את הטמפרמנט. יש להם לב גדול, לב טוב, ואם יש משהו שאני מחפשת בגבר, זה שיהיה בן אדם טוב. אחר כך כל השאר".

אבל מעל הלב יש להם גם שערות על החזה.

"אין לי בעיה. גבר זה גבר, הוא לא צריך להיראות כמו בת. אחר כך כשאת איתו את יכולה...".

לדחוף אותו למכון הלייזר הקרוב לביתך?

"אני בעד שגבר לא יוריד כלום. מספיק זה העונש שלנו".

מה את עושה בשביל הטיפוח?

"אני ממש לא ששה לעשות יותר מדי. אני בעד טיפוח, אבל לא להפוך את זה למרכז, שזה לא ינהל אותנו. אני עושה פילאטיס, עושה מלא הליכות, שונאת חדרי כושר. זה סוג של תצוגת אופנה המונית. לא סובלת, לא יכולה לדרוך שם, זה מקום שצריך לבוא אליו עם טופים מגניבים ופשוט אין לי. אז אני עושה פילאטיס וצועדת עם ה־iPOD שלי".

אני חוטפת ברשות את הנגן של הקטנה ומבקשת לחטט קצת בפלייליסט שלה. תחילה היא מסתייגת. "זה מאוד אישי", היא אומרת, ובצדק. מזל שהצ'ויה התחילה לחלחל לעורקיה. אני משכנעת אותה ומבטיחה: אם תראי לי את שלך, אני אראה לך את שלי. "קלי קלרקסון, כי זה פאן", היא עוברת על התכולה, "סטינג - שלושה אלבומים, מוש בן ארי, אנני לנוקס, זירו 7, מירי מסיקה. וזה, שנקרא איזי, זו רשימה של כל מיני שירים שונים, מאביתר בנאי ליהודית רביץ, אריתה פרנקלין, ביונסה. מלא דברים לא קשורים".

אם הייתי נותנת לך אולפן ושיר אחד לחדש, מה היית בוחרת?

"'וידוי', של יהודית רביץ, או את 'היו לילות'. הייתי מחדשת שירים מאוד ישנים, או שהייתי עושה בלוז. מוזיקה זה מדליק. אני אעשה משהו עם זה כשארגיש יותר בטוחה".

אבל היית זמרת ליווי.

"וגם סולנית בלהקת חיל האוויר. כל ערב החזקתי במה. מול קהל של נהגים, כפרה, שהם הקהל הכי מדהים שיש, אבל קשה. אל תכתבי נהגים, שלא ייעלבו".

אבל מקודם אמרת שאת הכי אוהבת לנהוג, אז זה בסדר.

"נכון. בפרפורמנס, תני לי רק לאכול את הבמה. אבל במוזיקה להגיד משהו, זה ייקח עוד זמן. אני כל הזמן לומדת פיתוח קול, מנגנת בבית על פסנתר קלאסי. אני כל הזמן שרה. מי שראה 'השיר שלנו' יודע. אין לי מספיק מה להגיד עדיין. יש לי פחות ביטחון בשירה, אני יותר כזאת נבוכה".

למה, משחק ואודישנים זה לא יותר קשה?

"שם אני מרגישה בבית. הייתי במיליון אודישנים ושמעתי מיליון 'לא' ו'כמעט', ומיליון פעמים חשבתי שהנה זה קורה, אבל לא. וזו השנייה הכי מתוקה, התחושה שהנה זה עומד לקרות, שממלאת לך את כל הגוף, הידיעה שאתה הולך למקום טוב. בשנייה שאתה מגיע לשם, בטיפשות הבן־אדמית אנחנו מתחילים להילחץ, ובשנייה הזאת לפני יש משהו מתוק נורא".

עכשיו מתחילה אצלך תקופת מנוחה, מה בתכנון?

"נראה, אולי לנסוע קצת לחו"ל. יש לי תחושה שהיומולדת הזה משמעותי, שאת ההתבגרות שלי עשיתי עכשיו ולא בגיל ההתבגרות. זאת היתה שנה מאוד לא פשוטה, הרבה מחשבה. נפרדתי מחבר, עזבתי את הבית של ההורים שלי, עשיתי סרט גדול. גם הרבה שנים של איפוק עושות משהו לנשמה. אני מרגישה שאני מקבלת כל מיני כלים לחיות עם דברים יותר בשלום, יותר ברוגע, לדעת לשחרר".

זה שהיית בת יחידה מעורר אצלך חשק להקים משפחה גדולה ומהר?

"לא יודעת, אבל תהיה לי משפחה גדולה. קריירה זה לא הכל בחיים. בשבילי משפחה זה דבר נורא חשוב, עוד כמה שנים כמובן. זה עונג, זה מדהים, זה חלק מהייעוד, וזה לא צריך לבוא על חשבון דברים אחרים. אתה נותן גם למישהו אחר, פינקת את עצמך הרבה, פנק מישהו אחר. זה נכון, מה, פנק אותה".