צועקים? חס וחלילה. אנחנו הורים מושלמים

זה קרה לי כל כך הרבה פעמים, ובכל זאת, זה היה חד כמו זכוכית שבורה על עור של תינוק. שבת בצהריים, אנחנו בפארק שעשועי מים לילדים. בבית הקפה יושבת משפחה: אמא, אבא וילדה בת שש.

הם שקטים, אבל פתאום מתגנב לאוזן משפט: "תסתמי את הפה שלך, שמעת?". ארסי כמו נחש, או יותר נכון נחשה. זו היתה אמא שלה, שעיינה במקביל בטלפון דור שלישי והוסיפה "תפסיקי לטרטר אותי כל שנייה".

זה לא היה העסק שלי, אבל הם ראו שהסתכלתי, ואני ראיתי שהם רואים, ומיד נתקפתי בושה. בשבילה, בשביל ההורים שלה, וגם קצת בשבילי - על ההצצה הצדקנית, ועל הסיטואציות עם הילדים שלי, שבהן גם השליטה שלי יצאה לחופש קצר. לא שוכחים אותן, כי המצפון לא מרשה.

הקול מהפרומואים והקול הפנימי שלנו

מעניין אם אותו אבא היה מביט בי במבט רווי מבוכה, ומרכך את קולו אחרי שקלט את ההצצה. כמה פעמים היינו שם, הבכור ואני. אנחנו בחוץ, משהו קורה והכעס מתלקח. כשמצטרפות לסיטואציה עיניים של הורים אחרים, נוסף מימד מבעיר אשמה שהופך את האירוע לצריבה באגו ההורי.

כי אנחנו ההורים חיים בתקופה שבה כולנו סוּפר נני - "האח הגדול" שמטיפה לנו מהמסך ומקופסת המצפון בכל פעם שאנחנו מפשלים, מאבדים פאסון ומתנהגים כמו נושאי הגנטיקה של אם השנה, בריטני ספירס.

אנחנו שומעים את קולה הצרוד והמוכיח של הסופר נני בפרומואים, והיא בעצם הקול הפנימי שלנו: "הילד זקוק ליותר זמן אישי איתכם", "עונשים? לא באג'נדה שלי", וכל משפט שיהדהד את נקיפות המצפון שלכם, בקולה, ובעיניים של הורים שרואים אתכם בקלקלתכם.

מספיק להתרשם מהטוקבקים בכתבות כאן, ובעיקר בטור הזה, כדי להבין איך המון הורים מאמצים את התפקיד הזה, של האורים והתומים, של מנסחי קוד התקינות ההורית, ואולי ככה מרגישים טוב יותר עם עצמם, ועם המעידות הקטנות והגדולות של ההורות שלהם.

וידוי מפתיע – איך כמעט לא הייתי סופר נני

לפני שנה בערך, כשהתחילו לחפש מועמדות לסופר נני הישראלית, קיבלתי טלפון מפתיע: "שלום, קראנו את הטור שלך ב-ynet. אולי את רוצה להגיע לאודישנים לסופרנני הישראלית? את מכירה את סופרנני? זה יהיה להיט", אמרה המפיקה האסרטיבית.

אני חושבת שאני, וכל מי ממכריי ששמע על היוזמה הזו, צחק מהבדיחה במשך שבועיים, ועד היום זה מעורר בי חיוך. כשתעשו גרסת נגטיב למחנכת ההורים, תרימו טלפון. כי אצלי, אני מודה, יש דחף לא בוגר במיוחד לעשות דווקא.

כשאני רואה שאמהות עם הבעה צדקנית מסתכלות עלינו בפארק / בריכה / ים, אני משתדלת לא להיכנס לקוד אמא בלי פגמים, ובלי טיפת הומור עצמי. "זה לא שהכי חשוב לי זה להיראות טוב", מצטדקת החברה ג'. "אבל כשאני רואה איזה אמא בגינה תוקעת בי עיניים כשאני כועסת על זה שהילדה רצה לכיוון הכביש, אני נעשית עצבנית פי מיליון, גם על הילדה, מסכנה. מה היא אשמה שאמהות תמיד יהיו השופטות הכי מרשעיות שלך?"

גם אני והיא, וכל החברות שלנו, היינו בתפקיד השופטת, זו שיש לה את כל הפתרונות בשרוול מול האמא שסתם מתחרפנת, או האבא שבדיוק דיבר בנייד כשהילד קיבל מכה מהקרוסלה.

"נו נו נו, ישר לקדמן"

עברו ארבע שנים, אבל אני עדיין זוכרת את האמא שגררה על החול בגינה את הפעוטה הצורחת בת שלוש, שנתקפה בטנטרום (התקף זעם והשתטחות על הארץ). אני עדיין זוכרת את העיניים הבוערות מכעס של האמא, עקוּדה במבטי הנוכחות.

ויש כמה נשים שראו אותי בסופרמרקט, בסיטואציה שאני מעדיפה לשכוח, אותן אני מעדיפה לא לפגוש חזיתית בגינה. אני אפילו אעבור צד ברחוב.

בדיוק בגלל זה נוצרות תוכניות כמו סופרנני, שהן בעלות תפקיד משמעותי במירוק מצפון קולקטיבי לקהל בבית. הם רואים את האמא שמגלה רגשות אמביוולנטים כלפי הבת הבכורה, הסובלת מעודף משקל ורגשי נחיתות, והם מצקצקים, "נו נו נו, ישר לקדמן".

הם רואים את האם המענישה או את האב המצליף ומזדעזעים. מול הפורנוגרפיה הטלוויזיונית שבה יש הורים חוטאים, שמקבלים הביתה גיבורת על שמוכיחה אותם באוזן ומתקנת אותם בשבוע ומשהו. הם חווים טיהור קטן משל עצמם, הצופים.

איזה מזל שאנחנו לא כאלו.