בסיס ראשון

מאות סרטים הוליוודיים היללו את דמות השריף, הגבר הקשוח, זה שרוכב על סוס כשסיגריית קאמל נעוצה בפיו. אלי אמיר, 34, המנכ"ל והבעלים של חברת התקליטים בייס רקורדס, הוא בהרבה מובנים שריף ים תיכוני. בשנים ספורות הוא הספיק לאגור שליטה על מרבית השוק המסולסל, כשכיום הוא ללא עוררין דמות מפתח בז'אנר ובמוזיקה הישראלית בכלל. הקריירה העסקית שלו התחילה בגיל 15, בהפעלת באסטות בימי עצמאות בחולון. עם השנים הוא פתח וסגר בתי קפה, מועדוני לילה, חברת הגברה ועסק בשם ארתור להסעת אמנים. בהמשך הוא הגיע גם לעסקי המוזיקה. "התגלגלתי למוזיקה בעקבות אחי הגדול, המוזיקאי ישי אמיר, שהפיק בעבר את נקמת הטרקטור וירמי קפלן", הוא מספר כשאנחנו יושבים בביתו שבמרכז הארץ. "איפשהו, כל מי שמתקרב לתעשייה הזאת בסוף נדבק במחלה. התחלתי יותר מהצד המסחרי של המוזיקה, עם שיווק לא קונבנציונאלי של דיסקים. היתה לי חברה שמוכרת דיסקים לסופרמרקטים. מכרתי את החברה הזאת להד ארצי, ולאחר מכן התגלגלתי לתפקיד בכיר בחברה, ניהול רשת החנויות טאוור רקורדס. כשיצאתי מטאוור, בסוף 2003, התחלתי עם ההשקעות המסיביות, בעיקר בז'אנר הים תיכוני. רכשתי את חברת התקליטים הים תיכונית בן־מוש, הפקתי באופן אינטנסיבי אמנים ים תיכוניים, ובמקביל הקמתי את חברת התקליטים בייס רקורדס".

"היום יש 'כוכב נולד' ומזהים עבורך את הכישרונות" (צילום: דביר כחלון)

מעניין שחברת תקליטים שחתומים בה אומנים מכובדים כמו הראל מויאל וטל שגב יושבת בתחנה המרכזית הישנה, מקום מוכה פשיעה ונרקומנים.

"קיבלתי הרבה פעמים הערות על הלוק החיצוני של המשרדים שלי. אומנם ניסיון העבר אכן מראה שרושם חיצוני עושה לאנשים הרגשה טובה, אבל הרבה פעמים זה גם מטעה. אני לא חושב שלקחת משרדים יוקרתיים ונוצצים היה מעשה נכון מבחינתי, במיוחד לא מבחינת הניתוק שזה היה יוצר עם הז'אנר הים תיכוני, עליו אנחנו נשענים לרוב".

איך מתנהלת העבודה שלך באופן שוטף?

"בגדול, אתה מזהה פוטנציאל וכישרונות, אם על ידי קבלת סקיצות ודמואים, או לחלופין בהתרועעות במקומות שבהם אפשר להיחשף לכישרונות. אם איתרת כישרון אתה יוצר איתו קשר, בוחר להחתים, שומע את החומרים ומפיק את האלבום לאותו גורם. זה, כמובן, בעבר. היום יש 'כוכב נולד' ומזהים עבורך את הכישרונות", הוא מגחך.

ומה עם אמן צעיר וכישרוני שלא היה ב"כוכב נולד", יש לו סיכוי?

"אצלי כן, אבל זה צריך להיות דמו ממש ממש משכנע. איך אמר לי בעבר אחי, אני צריך לשמוע וליפול מהכיסא. כמו שאתה רואה, בתקופה הנוכחית 50 אלף אנשים פוקדים את 'כוכב נולד' כל שנה. בגלל שיש ריבוי כזה גדול אתה צריך למצוא את הדבר האחר, המיוחד, ורבים מעדיפים להחתים דוגמנים ובוגרי טלוויזיה. המוזיקה סובלת היום ממחסור בהכנסות, וחברות מחפשות לגבות את עצמן. לכן מחפשים היום את המולטי טאלנט, אחד שיכול להיות מבצע ובאותה נשימה גם מנחה בתוכנית טלוויזיה".

אלי מדליק עוד סיגריה וממשיך להסביר למה כל כך קשה להכניס זמר אלמוני לתודעה. "אשאל אותך את זה בצורה אחרת. אם היום אני שולח לרדיו סינגל של זמר מאוד מוכשר אך לא מוכר. האם יש לו סיכוי? קשה היום להביא לתודעה מישהו שהתחיל מאפס. אתה יכול לסמן בשנים האחרונות דוגמאות בודדות שפשוט באו משום מקום. בן אדם שרוצה להיות זמר צריך ללכת לאודישנים של 'כוכב נולד'".

זה נורא עצוב שבעל חברת תקליטים אומר דבר כזה.

"תראה, אמן שיש לו כישרון עדיף שיבחן את זה בערוצים המקצועיים ושישלח סקיצות לחברות תקליטים. אני פחות ממליץ להשקיע וישר לרוץ לאולפן. אני נתקל בהרבה מאוד אנשים שהשקיעו במאסטר (אלבום גמור- י.ו) הון תועפות ואז הם באים אליי, שמים לי את המוצר כיתום ומבקשים עזרה. לעיתים קרובות המוצר אומנם מוגמר, אבל הוא לא בהכרח המוצר הנכון".

באיזה פרויקטים שלך אתה מתגאה?

"אני מתגאה מאוד בהפקה של עופר לוי ובעיקר בתהליך שלה. אחרי עשר שנים (בהן שהה הזמר בישיבה חרדית – י.ו), בייס הייתה הכתובת היחידה שהצליחה לשכנע אותו לעשות אלבום. בנוסף אני מתגאה בכך ששרדתי את התהליך".

לוי הוא אמן שקשה לעבוד איתו?

"עופר הוא אדם תובעני, עם הרבה שינויי מצבי רוח. אדם מאוד מורכב וקשה. לא קריזות, אבל מין שיגעון כזה. בגלל זה הוא גם כזה מבצע ענק. זה היה ארוך ומייגע, וללא ספק האלבום היחיד שלקח לי שלוש שנים".

איזה אלבום היה הכי משמעותי מבחינתך?

"באופן אישי, הראל מויאל. מויאל כטאלנט של החברה היווה מבחינתי אבן דרך. בייס רקורדס אומנם התחילה עם מאיה בוסקילה (כמפיצים), אבי מסיקה, שורטי, דנידין ועוד רבים וטובים, אבל כשהראל מויאל נכנס זה היה משהו ממש משמעותי. זו הצהרה מבחינת האמן, שהוא בא וחתם אצלי ולא בחברה אחרת. מבחינתי הראל מויאל הוא השלמה ארצי של בייס רקורדס".

למה?

"קודם כל אני חושב שהראל הוא אחד האמנים שיישאר בחברה שלי לנצח, ואני חושב שעם הזמן הוא רק יעצים את הקהל שלו. הראל הוא בדיוק אחד שיכול להוות את הדוגמה לאמן שאם הייתי פוגש אותו בחדר חזרות, הייתי מחתים אותו מיד. רק מה, 'כוכב נולד' קיצרה לו את הדרך באופן משמעותי. הקהל יותר ויותר יבין את זה בהמשך הדרך. ככל שאני נמצא יותר זמן עם הראל, אני מבין שאין ספק שהוא סמל בנוף המוזיקלי".

אבל לא הכל זהב בממלכת בייס. "היו לי פספוסים בכמה רמות", הוא מספר על פאדיחות מקצועיות, "בעיקר בפרויקטים שאישית מאוד אהבתי, והתקשורת פחות אישרה. דוגמה אחת קלאסית היא ארז אלגרבלי, שהוא בחור מוכשר ברמות בינלאומיות. לבייס רקורדס קשה להצליח איתו מהטעמים של התקשורת היום, אבל ימים יגידו. זה קרה גם באלבום האחרון של ליאור נרקיס. היינו מאוד בטוחים באלבום שטובי הכותבים השתתפו בו. אבל כשיצאנו לשוק המכירות לא הגיעו למה שציפינו. מצד שני, אנשים שנחשפתי אליהם אמרו שהאלבום היה מעולה".

ודנידין?

"דנידין הוא... אולי לפעמים כבר לא מאמין בזה. אבל הוא אחד האמנים שאני הכי אוהב בחברה ואני חושב שמדובר בכישרון ענק. אין בן אדם בתעשייה ומחוצה לה שלא אומר שהוא כוכב. אפרופו, זה אחד האלבומים שאני לא מבין, באמת לא מבין איך הוא לא פרץ. יש לי ויכוח גדול איפה נפלנו איתו, אולי ביחסי הציבור שלו או במשהו אחר..".

אפרופו דנידין, וזמרים באופן כללי, איך זה שחוץ משורטי אין זמרות חתומות בבייס?

"אז אל"ף, רינת בר היתה אצלנו בעבר. תשמע, קודם כל חיפשנו בעיקר זמרות מהז'אנר הים תיכוני ולא מצאנו. באופן כללי, כמה זמרות יש בים תיכוני? שתיים, זהבה בן ושרית חדד. בז'אנר העברי היו לי כמה פעמים מחשבות על זמרות, וגם מגעים עם כמה יוצאות 'כוכב נולד'. חשבתי, בדקתי את העניין ולא יצא. זה לא משהו מכוון. אתה יכול לרשום שאשמח לקבל סקיצות ודמואים".

מה המצב בשוק הים תיכוני כיום?

"השוק הים תיכוני בימינו נמצא כל הזמן בדיאלוג מול התקשורת. מעבר לכך, לא משנה מה משדרים, התעשייה הים תיכונית במובן מסוים מתנהלת בעולם משלה, במועדונים, באירועים פרטיים וכדומה. היו לה בעבר תקופות ארוכות של נידוי וגם תקופות של גלי אהדה. גם היום היא אומנם לא כל כך זוכה לחיבוק חם מהתקשורת, אבל הקהל נשאר".

מה דעתך על העובדה שמזויפים לא מוכרים, והחנויות בתחנה המרכזית נסגרות אחת אחרי השנייה?

"אתה יודע, שנים השלמנו עם המזויפים ובמובן מסוים חיינו איתם בסוג של דיאלוג. תמיד אני אומר בצחוק שהזייפנים רוצים להקים פדרציה כדי להתמודד נגד האינטרנט, כדי לתבוע אותם על הפרנסה שגנבו להם. השוק סובל מירידה במכירות, אבל אלה דברים שכל תעשיית המוזיקה בעולם סובלת מהם".

עבדת עם זמרים מהז'אנר המזרחי הכבד כמו עופר לוי, תמיר גל ואבי ביטר. איפה בדיוק מתחבר אלי אמיר, שעבד בעבר בז'אנר המוזיקה המערבית, לז'אנר הדיכאון?

"בתחילת דרכי בחברה ניסינו לנכס אלינו את האמנים ששייכים למיינסטרים הים תיכוני. התחברנו למושיק עפיה, לאייל גולן שנמצא עכשיו איתנו, וחיזרנו הרבה אחרי קובי פרץ. אך עם השנים הבנתי שיש קהל לא קטן לזמרים שהגדרת כזמרי דיכאון. הלכתי לראות הופעה של תמיר גל בהנגר 11, ופתאום אני רואה 3,000 איש בהופעה. אתה מבין, זה כוח אדיר שאתה לא יכול להתעלם ממנו. בשנה האחרונה בחרתי להתחבר גם לז'אנר הזה, ואני מאוד שמח שעשיתי את ההחלטה הזאת".

לאמיר יש לא מעט פרויקטים בקנה.

ביולי-אוגוסט הוא מוציא אלבום שני להראל מויאל, כשגם דנידין, שורטי, רז חדד, ארז אלגברלי וטל שגב שמקליטים אלבומים חדשים. בעניין החיים האישיים (ובתיאום עם החברה קרן שנכנסה באותו רגע לבית), שאלתי אותו על האקסית, מאיה בוסקילה. "זה היה... אתה יודע... עבדנו יחד...", הוא מגמגם. "התגלגלנו במקרה לסיטואציה, אני לא נוטה לערבב ביזנס ופלז'ר. מדורי הרכילות עשו מזה הרבה יותר ממה שהיה. לרוב עבדנו ביחד, והיתה בינינו איזושהי קרבה". עכשיו הוא עם קרן, איתה הוא חולק זוגיות של 11 שנים ("בחלקים, on and off. הקאמבק המשמעותי שלנו היה לפני שנה וחצי ואנחנו חיים ביחד באורח מלא").

איפה הכרתם?

"בבית קפה שהיה לי בגיל 22. היא היתה אז בת 19".

יש חתונה?

"כן, אין אופק אחר חוץ מזה", מחייך אמיר. מה שבטוח, כל הז'אנר הים תיכוני יבוא לכבד.  

• קראו בגיליון החדש של "פנאי פלוס " מה אלי אמיר חושב על נינט טייב, אריק ברמן, יהודה פוליקר, אפרת גוש, קרן פלס ויוני בלוך