ג'וזף פיינס בנבכי היהדות

את החודשיים האחרונים עושה הבמאי הישראלי אורי ברבש בפולין. ההכנות האחרונות לקראת צילומי סרט הקולנוע "אביב 41", המבוסס על סיפורים קצרים מאת אידה פינק שעובדו לתסריט על ידי מוטי לרנר, טורדים את מנוחתו. גם שדים מזמן אחר והדי המלחמה ההיא שמצויים בכל פינה, מציפים מדי יום רגשות ותחושות לא קלות. זה הסרט הראשון שברבש מצלם בחו"ל. אבל לא זו הסיבה להתרגשות. גם העובדה שמדובר בהפקה הישראלית הראשונה בה נכנס מכון הקולנוע הפולני כשותף שווה ומעניק לה את התקציב הגבוה ביותר מכלל הסרטים שיופקו בשנה נתונה במסגרתו, היא לא הסיבה העיקרית. ברבש יוצא למסע שהוא מגדיר כ"חוויה של פעם בחיים". במסע אל נבכי הגיהנום מלווה אותו קאסט של שחקנים בריטים ופולנים ובראשם ג'וזף פיינס, קלייר היגינס, ניב מקינטוש, מירק באקה ומריה פקולניס. 

ברבש ופיינס בפגישת עבודה לקראת תחילת הצילומים בפולין 

"אביב 1941" מחזיר את קלרה פינק (קלייר היגינס), צ'לנית יהודיה בעלת שם עולמי המתגוררת בקנדה, אל עיירת הולדתה בפולין לטקס חנוכת אולם קונצרטים על שמה. 30 שנה אחרי שעזבה את המדינה שבגדה בה ולא הסתכלה לאחור, היא חוזרת להתמודד עם העבר. תמונות מאביב 1941 בו איבדה במחי יד את כל עולמה חוזרות ועולות. בעלה הרופא, שתי בנותיהן, כיבוש העיירה בידי הצבא הגרמני והמסתור שהם מוצאים אצל איכרה פולניה שמשנה את חייהם.

"כל סרט הוא מסע מפרך אל הבלתי ידוע, אבל הפרויקט הזה הוא חלום שמתגשם ואני מקווה שבסופו לא יהפוך לסיוט", הוא אומר, "זו חוויה של פעם בחיים בגלל אופיו של הסיפור, הנושא, האופן שבו הוא מצטלם והאנשים שעושים אותו".

התסריט הוא למעשה שילוב של שני סיפורים קצרים של אידה פינק – "השיחה" ו"בוקר אביבי" – לצד רמיזות וניואנסים מכתבים אחרים של הסופרת. "כל הסיפורים של אידה פינק מספרים על אותה התקופה, על אותו המילייה ועל חיי היומיום של אנשים שניסו לשרוד ולהישאר בני אדם בתוך הגיהנום של השואה. במובן זה לשאוב השראה מיצירותיה של אידה פינק זה כמו להתחבר לכור אטומי".

למרות שברבש אינו בן הדור השני, "הכור האטומי" הזה זורם בעורקיו. "השואה מבחינתי היא לא רק היסטוריה. היא משפיעה על החיים היומיומיים שלי, היא הדבר הכי מהותי בחיי", אומר ברבש," לצערי זה הפרויקט הקולנועי היחיד שהצלחתי לעשות בנושא למעט 'משפט קסטנר' שגם בו היה שותף מוטי לרנר. כל פרויקט שניסיתי לקדם בנושא השואה מאז, לא צלח. על פניו זה לא נושא אטרקטיבי ועתיר רייטינג במושגים של אנשים שמוכנים לשים כסף או זכייני טלוויזיה שגם אצלם ניסיתי לא מעט". אם היתה לו אפשרות לבחור, ברבש אומר שנושא השואה היה הנושא היחיד שהיה עוסק בו. "אני קורא את זה, אני חי את זה. קראתי לבתי תמה, על שם יהודיה מגטו ורשה בשם תמה שניידרמן. אני לא דור שני ובכל זאת, זה כנראה גנטי".

אידה פינק. "לשאוב השראה מיצירותיה זה כמו להתחבר לכור אטומי"

צילומי הסרט יחלו בפולין ב-9 ביולי ויימשכו חודש וחצי. ביחד עם תקופת איתור הלוקיישנים וההכנות לצילומים מדובר בחודשים של שהות בפולין. "למרות קירבתי לנושא, מעולם לא הייתי בפולין מתוך החלטה. גם בגרמניה לא הייתי. חשבתי שאני זקוק לסיבה טובה ואיכותית לעשות את המסע הזה והפרויקט של 'אביב 41' נראה לי סיבה טובה מספיק", הוא אומר, "הגעתי הנה מלא חששות ועמוס במטען של ספרות ושירה פולנית שאני קרוב אצלה כבר שנים והיא חלק בלתי נפרד מהעולם הפנימי שלי. זה מוזר, אבל מהר מאוד הרגשתי בבית ועל כך גם הרגשתי אשם. הרגשתי שהגעתי למקום שכבר הייתי בו ומצאתי את עצמי קרוע".

הסיבה לתחושות הקשות נובעת בין היתר מהעובדה שבלודג', העיר בה חי ברבש בחודשים האחרונים, חיו לפני המלחמה 233 אלף יהודים שהיוו 34% מאוכלוסיית העיר. כיום חיים בה 250 יהודים בלבד.

"מכיוון שהסיפור מתרחש בפולין החלטנו לחפש שותפים פולנים לסרט", אומר אביתר דותן מחברת ההפקה הישראלית "פרקסיס", שאחראית על הוצאתו לפועל של הפרויקט הקולנועי השאפתני. "תקציב ההפקה הכולל הוא 2.4 מיליון דולר ואנחנו נמצאים בימים אלה במגעים עם סוני פיקצ'רז לרכישת זכויות ההפצה של הסרט. הפולנים מאוד התרגשו מהמוטיבים שיש בסרט וגם הם רואים בו שליחות".

ההפקה הישראלית, לה שותפה גם קרן רבינוביץ', מעוררת עניין רב בפולין. כותבים עליה ומדברים עליה לא מעט. "זה לא רק העובדה שמדובר בשיתוף פעולה שווה ראשון בין פולין לישראל בתחום הקולנוע, זה קשור גם בעובדה שמדובר בסרט שנוגע בפצע הפתוח הזה", הוא אומר. מסיבות פרקטיות של גיוס הכספים להפקה, הסרט ידבר בשפה האנגלית. "גם פולנסקי עשה את 'הפסנתרן' באנגלית מאותה הסיבה בדיוק", הוא אומר.

בדירה של עוזרת הבמאי של קישלובסקי

אל השחקן ג'וזף פיינס הגיע ברבש דרך המלהקת הבריטית אמה סטייל. "כבר לפני כמה שנים טובות, כשראיתי אותו ב'אליזבת' ואחר כך ב'שקספיר מאוהב', ידעתי שאני רוצה לעבוד איתו", הוא מספר, "אני זוכר שכתבתי את השם שלו על דף קטן ששמרתי ביומן. יש משהו נוגע ללב ביכולת שלו לנוע בין דמות נאיבית ותמימה לדמות פסיכופטית שיכול להיות בקלות רוצח בדם קר. הוא יכול לשדר את הצבעים האלה כמעט במקביל. מעבר לכך הוא נראה יהודי, פולני, אפילו ישראלי. הוא לא אנגלי טיפוסי".

זה יכול לבלבל אבל לפיינס אין שום קשר ליהדות ובכל זאת, לדברי ברבש החיבור היה מיידי. "הוא התחבר לזה באובססיביות מעוררת דאגה. חוץ מברית מילה הוא עשה הכל בשביל להבין טוב יותר מה זה אומר להיות יהודי", הוא מספר ופורט לפרטים, "הוא שאל מה אוכלים, איך מתלבשים, שאלות תמימות ששחקנים זרים שואלים על הגורל היהודי שמחייבות גם אותי להתמודד איתן. קלרה וארתור הם יהודים מתבוללים צעירים בפולין. אין בהם כל ריטואל יהודי וזה הטריד את ג'וזף. הוא שאל אותי איך הם ידעו שאני יהודי. אמרתי לו מהפחד בעיניים. אתה אף פעם לא מרגיש באמת בטוח. גם עם המראה הכי ארי, אתה עדיין נשאר יהודי".

העבודה עם השחקנים הפולנים בסרט, שנפרשה על פני החודשים האחרונים, ריגשה אותו עד דמעות. "הם שברו לי את הלב יותר מפעם אחת", מסגיר ברבש. את עבודת הליהוק בפולין עשתה מי שעבדה לאורך שנים כעוזרת במאי של קישלובסקי. "יש לה דירה בוורשה במקום שבו היה הגטו. כשאתה יושב בדירה של עוזרת הבמאי של קישלובסקי, במקום שבו היה הגטו ולפגוש שחקנים פולנים לסרט שמבוסס על סיפורים של אידה פינק, מי בכלל צריך לעשות סרט?", הוא אומר.

אחד הרגעים החזקים בחודשים האחרונים היה במהלך חזרות עם חמישה ניצבים פולנים שמגלמים חיילים שמוציאים להורג משפחה יהודית. "הם סרבו לעשות את זה במהלך החזרות, הם אמרו שזה בניגוד לאתיקה האנושית שלהם", אומר ברבש ומוסיף, "מערכת היחסים עם הפולנים לא פשוטה גם לאורך ההיסטוריה אבל גם בסרט זה מקבל ביטוי כמעט יומיומי. כל אחד מרגיש שהוא על הסבל והכאב שלו". באחד הלילות בדרך חזרה ללודג' מסיור לוקשיינים עצרה החבורה לאכול בעיירה קטנה. "שאלתי איפה אנחנו ואמרו לי בקיאלצה. ביקשתי מהנהג להמשיך לנסוע. אף אחד לא הבין למה אבל אני מכיר את ההיסטוריה שלנו בהקשר הפולני ונזכרתי שבעיר הזו אחרי המלחמה בשנת 1946, תושבי העיר חיסלו עשרות יהודים שחזרו מהמלחמה בחיים בלינץ' המוני. היום זו עיר יפה, אני לא יודע אם תושביה יודעים מה היה שם. אני לא יכולתי לעצור".