חוויה מתקנת לילדים המאושפזים
מדור שבועי המתפרסם מדי יום חמישי, מציג פרויקטים חברתיים הזקוקים לתמיכתכם. היום: את קיטוריה של ירדן אלמוג-ברקת, שאושפזה בבית החולים הדסה עין כרם, אימה הנמרצת גרנית הפכה לפרויקט התנדבותי המאיר את שגרת יומם של ילדים חולים
לפני כשנה, כמה ימים לפני אליפות ישראל בהתעמלות אמנותית לקראתה התאמנה ירדן אלמוג-ברקת בת התשע, נודע לבני משפחתה שהיא חולה במחלה זיהומית מורכבת. את שגרת האימונים החליף אשפוז ממושך, ובעל כורחה נחשפו ירדן ואימה גרנית לשגרת יומם של הילדים השוהים בבית החולים. במסדרונות הדסה עין כרם הן התוודעו לקושי, לעצב ולדיכאון - אך משירדן החלימה החליטה אימה שלא להדחיק אותם, והקימה את המיזם ההתנדבותי "החלמה חלומית" הפועל במסירות בחדרי המחלקה.
"הכל התחיל בקיטורים של ירדן, שכל הזמן אמרה לי 'אמא, משעמם לי', והמשיך בקיטורים שלי למנהל המחלקה", היא נזכרת. "בימים כתיקונם ישנו בית ספר במחלקה והילדים לומדים בו עד שעות הצהרים, אך ירדן אושפזה בתקופת החופש הגדול והשעמום פשוט שלט בכל מקום". מנהל המחלקה פרופ' דן אנגלהרד, הקשיב לתלונותיה של אלמוג-ברקת, ולהפתעתה עודד אותה להפיג אותן בעזרת עשייה. "הוא אמר לי: 'גברת, אני מסכים איתך, אבל ישנן שתי אפשרויות - לקבל את המציאות, או להוביל מהלך'. אז החלטתי להוביל מהלך", היא משחזרת בחיוך.
וכך יזמה אלמוג-ברקת, שבאותה תקופה שימשה כעמיתה במכון מנדל למנהיגות, את מה שהיא מכנה "חוויה מתקנת" עבור בתה. "אחרי שירדן שוחררה מבית החולים הבאנו את נבחרת ההתעמלות שלה למחלקה והפקנו מופע לילדים", היא מתארת. "רק רצינו לפצות את ירדן והנבחרת שלא זכו לנסוע לתחרות, אך התגובות של הילדים נתנו לי תמריץ להמשיך הלאה". תמריץ נוסף סיפק פרופ' אנגלהרד, שהפך לשותף ביוזמה. "הוא איש של מנהיגות רפואית חוצת גבולות", מתרגשת אלמוג-ברקת. "הוא פתח לי את הדלת ומאותו יום הקדיש לפעילות המון זמן".
"יש שתי אפשרויות - לקבל את המציאות, או להוביל מהלך". אירוע במחלקה
"כל-אחד יכול לתרום משהו"
תוך זמן קצר מנהל המחלקה והאם המוטרדת החלו לרקום ביחד חזון חינוכי, שמטרתו למלא את זמנם של הילדים המאושפזים ובני משפחותיהם."התוכניות שגיבשנו מגוונות מאוד", מבהירה אלמוג-ברקת. "כיום פועלים בארגון כ-60 מתנדבים, וכולם תורמים כפי יכולתו מכישוריו, זמנו או משאביו". לפי שעה היא מסרבת לכלול בלקסיקון היוזמה מושגים כגון "כסף", "מימון", או "תרומות", ומעדיפה לדבר על "תרומה אישית".
"זה לא מקום עבודה בשבילנו", היא פוסקת. "כל-אחד תורם מה שהוא יכול וזה מספיק. יש שמגיעים רק כדי לספר לילדים סיפור, יש מישהי שמחלקת חלות בימי שישי ומנגנת בגיטרה, ואחרים שמפעילים סדנאות יצירה. יש מתנדבים שלא מרגישים בנוח בין כותלי בית החולים, ובכל זאת מתעקשים להשתתף. אחד מהם
הפיק חוברת לילדים במשרד הפרסום בו הוא עובד, ואחרים הכינו עוגות למסיבות יום הולדת. כל-אחד יכול לתרום משהו".
את ילדי בית החולים הירושלמי מגדירה אלמוג-ברקת כ"מיקרוקוסמוס ישראלי. מאושפזים יש שם ילדים יהודים לצד ילדים פלסטינים, מוסלמים ונוצרים" היא מתארת. "הקטנים ביותר בני שבוע והגדולים בגיל ההתבגרות, ורובם נמצאים שם תקופות ארוכות מאוד, לעתים חודשים". לדבריה, בניגוד לילדים המאושפזים במחלקות האונקולוגיות, הילדים החולים במחלות זיהומיות וגנטיות זוכים לתשומת לב מועטה יחסית. "אין הרבה מודעות למצבם של הילדים במחלקות הללו, אבל טראומת השהייה בבית החולים קיימת. וכן, לא כולם יוצאים משם", היא אומרת בעצב.
מקץ שנת פעילות הספיקה אלמוג-ברקת לסחוף אחריה מתנדבים רבים, וגם לייסד מסורת צנועה של חגיגות יום הולדת ואירועים מחלקתיים. ומה הלאה? מאמינה כי מנהיגות אמיתית צומחת מהשטח, בשלב הבא היא מתכננת ליישם את חזונה בבתי חולים נוספים. "כבר קיבלנו פנייה מבית החולים שערי צדק ואני מקווה שנוכל לסייע לילדי מחלקת הדיאליזה שם. התקווה הגדולה היא שאנשים ישמעו על הרעיון וינסו ליישם אותו בבתי חולים אחרים". בינתיים, את התקווה היא מיישמת בעזרת בני משפחתה. "כולנו מתנדבים", היא מסכמת בחיוך. "בני שחר בן ה-11 עושה ג'אגלינג, ירדן מופיעה בקביעות ובעלי מסייע בהפקת האירועים. במבט לאחור, אין ספק שגם מהבחינה האישית קרה לנו משהו מאוד טוב".