היהדות צריכה פסטיבל?

אהרון ולנסי: לא בשמים היא 

יהדות צריכה פסטיבל כמשל. כאמירה. כצעד לקראת ההבנה שיהדות, על כל נכסיה, שייכת לכל היהודים בעולם. ולא רק לזרם כזה או אחר, לאדם זה או אחר, לישוב זה או אחר. היא של כולנו והיא נמצאת בכל מקום.

הפסטיבל הוא במה שחושפת כמה פנים של יהדות. הוא במה שמאפשרת להרבה מאוד אנשים להיחשף ליהדות, מעשירה אנשים ובמקרים אחרים מגרה אותם להתעניין ביהדות. היהדות צריכה היתה לצאת מבתי המדרש, מהחדר ומהישיבה, כי היא שייכת לכולנו. היא צריכה לזרום בשבילים ולפגוש בדרך יהודים מכל קצות הקשת החברתית.

מאז ומעולם הגליל היווה אלטרנטיבה ליהדות המסורתית של ירושלים, למרכז הרוחני שירושלים היוותה עבור יהודים רבים. הגליל המרוחק קיבץ יהודים רבים, שברגעים שונים בהיסטוריה שלנו כעם, היוו את חוד החנית, ובעתות אחרות היוו חלופה למרכזיותה של ציון. אנחנו רואים בקיום הפסטיבל מצווה – חובה נעימה – להקים מחדש את האלטרנטיבה הזאת ולטפח מרכז רוחני שבמרכזו מסורת ישראל.

חלק מזה, מוביל אותנו לקדש את הדיאלוג. לחפש אחריו, לחפש שיתוף פעולה ויחסים עם שאינם כמונו. שנים ארוכות קיימנו מערכת יחסים עם אנשי מטה בנימין, ובאופן טבעי, כחברה חופשית, חיפשנו אפיקים חדשים למפגש, עם אותם יהודים דתיים, בעלי עמדות ודעות שונות משלנו. חיפשנו חיבור ומצאנו. לעיתים בקושי ולעיתים בקלות. הפסטיבל הוא אחד מערוצי השיא בינינו, ואלינו הצטרפו רבים נוספים.

היום, שנה אחרי מלחמת לבנון השנייה, היהדות מוכיחה שוב שהיא חוצה גבולות. חוצה חברות. הדיאלוג המתמשך בינינו ביסס בנו את האמונה שהוויכוח הוא לשם שמים ולא ויכוח של אויבים. הויכוחים בין יהודים באשר הם, הם על צורת חיים, נאמנות לעם, לארץ הזאת, על העבר והעתיד. ההווה מחבר אותנו. מלחמת לבנון השנייה חיברה את גורל ילדינו בלי הבדל, היכן נולגו וגדלו, מה חשבו, איך התנהגו ובמה האמינו. הגורל המשותף מכתיב לנו את החיים בארץ ישראל. הגורל המשותף מכתיב את אחדות העם והוויכוחים הופכים שוליים לעומת המשותף. בין אם מדובר בכהני דת, פוליטיקאים או פילוסופים. הויכוחים ביניהם ובינינו, גם אם הם נוקבים, הם אינם משנים כהוא זה, את החיים המשותפים.

כן, יהדות צריכה להשתחל החוצה מהחלונות, לפגוש בכולנו. הפסטיבל מפגיש אנשים מקצות תבל ומייצר מפגש סביב נושאי מסורת, יהדות, פילוסופיה יהודית, יש לו תכונה מלכדת, מלמדת וחוקרת שמייצרת שדרוג של העם ושל המסורת שלנו. לא בשמים לחזק את הקשר בין העם הזה, הארץ הזאת והמסורת שלו. בואו בהמוניכם, ללמוד, לשמוע, ליהנות ולהיפגש.

אהרון ולנסי הוא ראש מועצה אזורית הגליל העליון. יוזם והוגה פסטיבל היהדות "לא בשמים" – חגיגת לימוד יהודית-ישראלית בגליל העליון  

מרדכי לביא: תורה זה בבית המדרש

מעשה באדמו"ר ובחסידיו שהלכו לקיים את מצות "תשליך" בראש השנה על שפת הנהר. אחרי שאמרו את הנוסח המקובל והשליכו בסמליות את העבירות לנהר, התכופפו כמה מהחסידים כדי "לאסוף" את שהשליך רבם. מתוך הכרה בגדלותו הם ידעו כי חטאיו של הרב הן המצוות המובחרות ביותר שלהם עצמם.

סיפור זה עלה במוחי כשנתקלתי לראשונה בפרסומי פסטיבל היהדות "לא בשמים 2007". ומה בין הפסטיבל לאדמו"ר? עיינו בתוכנית ההרצאות, שרק זועקת ומתחננת: בואו ואשווק לכם יהדות. ככה, איך שתרצו. פה, על הדשא. תקשיבו, תעירו ו... אנחנו כבר נשנה.

אני נזכר בסיפורי התנ"ך מהגן ומה"חיידר", שם נישאו בכנפי דמיוננו זיו פניו של משה, המטה של אהרון, מצחו חרוש קמטי חכמה של הרמב"ם והכוהנים הגדולים במלאכתם. הכל היה אפוף הוד של קדושה, רז של משהו טמיר ונעלם מאיתנו.

היום כבר לא נותנים לילדים לדמיין. קצת קשה להם? נמחיש להם הכל. שיבינו יותר, המסכנים. עושים להם סרט על גדולי עולם, היוצר והאנשה של אותם המלאכים לדמויות של בני אדם, הנטולות כל חרדת קודש אותה דמיינו כילדים. פתאום רש"י והרמב"ם הם בעצם אותו אחד, ר' יהודה הנשיא הוא סתם זמר, וכולם מדברים בשפה ובסגנון של שנות האלפיים.

כך, בסרט חד מימדי, איבדנו את עומק ההילה והזוהר, הקדושה והעיסוק התלת ממדי, בדמות התנ"כית הנשאבת מהמפרשים הגדולים. "אם ראשונים כמלאכים, אנו כבני אדם ואם הם כבני אדם, אנו כחמורים ולא כחמורו של ר' פנחס בן יאיר" (אלא פשוטים יותר). לא נוכל להשוות בין תקופות קדמוננו ומאורעותיהם לאלה של ימינו בשום אופן. ובדיוק לכן, אף מנהיג מבין מנהיגנו לכל הדורות הוא לא משה רבינו, טומי לפיד איננו קורח וארקדי גאידמק הוא לא שלמה המלך.

דעתי היא שהתורה היא מן השמים, ולכן היא אמת. אמת אין צורך לשווק בפסטיבלים. ומשווקי היהדות? הם עצמם עוברים על הלכות ברורות בשולחן ערוך, כמו חגיגה בצוותא של נשים וגברים וזמרת ששרה בפני הקהל. פרופסורים, דוקטורים, חוקרי מדע ודוקומנטריים – הסירו מעליכם את עמדת ההתנצלות ביהדותם והניסיון התמידי העקר להתאים את התורה הישנה והחכמה לדורותינו אנו.

עוד לא נמצא בעל תשובה אמיתי ומאושר שדבק באמת דרך פלפולי שיווק התורה או פסטיבל יהדות, משום שהתורה היא כן בשמים: יש דברים שנבין בה, ויש שלא. נצטרך לעמול עוד שנים רבות כדי להביא למרחק נגיעה את התורה, הקושרת אותנו אליה בעבותות של אהבה. זה יקרה רק אם נגיע אליה באמת ובאמונה. אמת - ללא כל מחיצות ה"מה יאמרו", ואמונה - שרק כך נצליח לגעת באושר.

אם נפשך חשקה בתורה – שב ללמוד בישיבה. תתפלל, תבקש ותקבל מבורא עולם סיעתא דשמיא ללימוד התורה. בלי פסטיבלים.

מרדכי לביא הוא עיתונאי חרדי. מגיש "המהדורה המרכזית" ברדיו קול חי.

האם פסטיבל ויהדות הולכים ביחד? הצביעו "בעד" או "נגד"