זר לא יבין זאת. ישראלי? כן

כמעט שנה אנחנו בארץ. ליתר דיוק, 11 חודשים. אני זוכרת את הימים "שם", בקנדה, כשהפניתי ביקורת כלפי חברים ובני משפחה שלא מצאו זמן לכתוב לי מכתבים ובכלל, שלא הקפידו לשמור על קשר. "למי יש זמן לשיחות טלפון ארוכות?", הם היו זורקים לי. "למי יש זמן לכתוב מכתבים? אנחנו בקושי מספיקים למלא את טופסי הרשמה של הילדים לגן". כמעט שנה בארץ, ובלי לשים לב זה קורה גם לי.  

24 שעות ביממה יש לכל אדם בעולם, אבל משום מה בישראל נדמה שהן קצרות יותר מבכל מקום אחר. אולי זה בגלל שמבלים כאן זמן רב בכבישים, בארץ הקטנה כל-כך שבה אלפי ישובים ופחות מ-10 ערים גדולות. אולי זה מפני שזמן יקר מתבזבז על התנהלות מול ביורוקרטיות לא יעילות במיוחד. אולי זה מכיוון שרוב האנשים סביבנו קרובים אלינו כמעט כמו החברים הכי טובים שהיו לי בקנדה, אלא שפה מדובר בעשרות. על הדרך, בעבודה, במכולת, בשכונה, לכולם ומכולם צריך לתת ולקבל תשומת לב. ויש, כמובן, גם משפחה וחברים קרובים מאוד, ש'גוזלים'

תשומת לב רבה עוד יותר. אינני יודעת אם זה חיובי או שלישי, רק שמדובר בעובדה: בארץ, כמו במנטרה השגורה, אין זמן לנשום (ולהתפנות לחוגים והרצאות או לספק קצת מזון לנפש? הס מלהזכיר).

פעמים רבות, תמיד במהלך נסיעה בנופי הארץ היפה הזאת, אני מנסחת בראשי שורות-שורות של עדכונים ותחושות הקשורות לחזרה לישראל. אני חושבת על הישראלים "שם" וכמעט מרגישה את הגעגועים שלהם, את הלבטים, את ההבטחות. שומעת את הפחד והאשמה שמתנגנים בלבם כל אימת שחברים מהארץ משתמשים בסלנג לא מוכר, מספרים על סרט ישראלי חדש עטור שבחים - ורק להם אין מושג על מה מדברים. התחושה ההיא, שאתה הולך ומתנתק. והנה אני פה, מחוברת לעצמי, אל הסביבה, אל התרבות, הספרות והמוזיקה, אל האישים שמעשירים אותנו בבינתם או מביכים אותנו בטיפשותם. מחוברת לכל אלה כל כולי, בצחוק ובכאב אמיתיים.

כי כאן, אנחנו הכי "אנחנו". אין מצב שניתקע, מנסים להסביר את עצמנו בעברית. אין מצב שנרגיש מטומטמים, משוחחים על נושאים שברומו של עולם ומתאמצים לגשר על פערים תרבותיים וחללים של חוסר ידע בהוויית ארץ הנכר. אפילו בפאב, עם חברים, אפשר לחוש שם כמו אידיוט. הרי את רוב הבדיחות וההתלהבות מסוגי הבירות השונים לעולם לא נבין. כי זר לא יבין זאת.

היום אין בי ולו צל של אשמה, אך יש בי חשש. עשר שנים בחו"ל השכיחו ממני עד כמה החיים בישראל קשים. אם שם המציאות לא אפשרה לזהות שלי לבוא לידי ביטוי מלא, הרי שכאן אני חיה בחוסר יציבות מביכה: טוב לי, לא טוב לי, טוב לי, לא טוב לי. אם מישהו תופס אותי בין ארבע לחמש בנסיעה לצלילי תוכנית רדיו - אני מאושרת ושלמה במאה אחוזים עם החזרה ארצה. הי, אני אפילו יכולה להוביל קמפיין שישיב לכאן את כל הישראלים הנודדים. אבל אם מדברים איתי כשאני מנסה להבין מתי יגיע תורי במשרד הרישוי, כשאני מגלה שהמיטה הכחולה שהזמנתי לבן שלי הגיעה צבועה בבורדו, או כשאיש לא מסביר לי שתיאום מס מצריך גם ביקור בסניף הביטוח הלאומי - אני מודה שלא פשוט פה. לא פשוט, אבל הבית נמצא כאן.

יום אחד דיברתי עם נציגת שירות הלקוחות של חברת האינטרנט שלי, ותוך כדי שאני מסבירה לה בעיה כלשהי הטלפון הנייד שלה צלצל. עוד אני מדברת היא ענתה, והחלה לצעוק לאימה בקו השני שהיא חייבת להוציא את הילד מהמעון כי היא תקועה בלי אוטו. חיכיתי שתסיים, מרגישה מאוד משועשעת. היא שבה אליי, התנצלה והמשיכה כאילו דבר לא קרה. אך משועשעת ככל שהייתי, אפילו חשה

בחום מסוים, כאילו הכל פתוח וקרוב, ברור לי שלא כך צריכים להתנהל הדברים. חוסר הגבולות הזה, חוסר המקצועיות, הקומבינות והסחבקייה, מייצרים הרבה מהתסכולים כאן.

אנחנו מתאקלמים לאט-לאט, מזכירים לעצמנו להתאזר בסבלנות ולהצטייד בנחישות ובאמונה, נהנים מהחוויות החדשות והטובות שנוספות בכל חודש שעובר לחיינו. בן זוגי מצא עבודה שהוא אוהב, ועל אף שהיא מצריכה אותו לנסוע לירושלים מדי יום, אנחנו מתנחמים בכך שנהג האוטובוס שכבר מכיר אותו יעצור לו באמצע התנועה חרף צפצופי הנהגים העצבניים, רק כדי שלא יפספס את הנסיעה. אני עובדת בשתי משרות, עדיין מחפשת אחר אותה עבודה אחת שתהא קרובה ללבי. ברור לי שאם במקום הכישורים, הניסיון וההשכלה, היה לי רק קשר אחד עם האדם הנכון - הייתי בוודאי מסודרת. עצוב, אבל כך הדברים פה עובדים. והילדים? הם מאושרים. אחרי ככלות הכל, באמת שאין מקום טוב יותר לגדל בו ילדים.

• איריס מימון-טולדנו שבה לישראל אחרי עשור בו חייתה בקנדה