מה, מאמי, אתה נגעל ממני? ממני אתה נגעל?
יש משהו מרתק באופן בו פועלת סקאלת הגועל שלנו בחיים בכלל ובזוגיות בפרט. בעניין הזה, בדומה להגדה, נתברך החלד בארבעה טיפוסים: זה שנגעל מכל דבר, זה שלא נגעל מכלום, זה שלא נגעל מכלום, פרט לבן הזוג שלו, וזה שנגעל מכל דבר, פרט לבן הזוג שלו. לא לבעלי קיבה רגישה
עכשיו תראו, כמי שתופס ג'וקים ביד ושולח אותם לחופשי לקול צהלולי הזוגית, אתם מבינים ודאי שאני ממש לא הטיפוס הנגעל. אבל מראה המוקוס הניגר מנחירי הדרדק הצליח הפעם להעביר בעמוד שדרתי צמרמורת נוראית.
ולמה נזכרתי בכל זה? מן הטעם הפשוט, שאחת הסוגיות היותר מעניינות בתחום הזוגיות היא: מה, אתה נגעל ממני?
יש משהו מרתק באופן בו פועלת סקאלת הגועל שלנו בחיים בכלל ובזוגיות בפרט. בעניין הזה, בדומה להגדה, נתברך החלד בארבעה טיפוסים:
1. זה שנגעל מכל דבר.
2. זה שלא נגעל מכלום.
3. זה שלא נגעל מכלום, פרט לבן הזוג שלו.
4. זה שנגעל מכל דבר, פרט לבן הזוג שלו.
הנגעלים הכלליים הם בברנשים וברנשיות שכל דבר מעלה בהם תחושת קבס. את היצורים הללו, שלרוב סובלים גם מאיסטניסיות חולנית, לא תמצאו לעולם מנגבים באמצעות פרוסת לחם שחור עבה את שאריות מנת ה"ביז" (מאכל העשוי מעטיני פרה) מן הצלחת באיזו מסעדה בכרם התימנים. הם יתחילו להשתנק ולקבל גוון ירוק בכל פעם שידרשו להחליף חיתול לילד, ובמיטה ישתדלו להימנע מלבוא במגע עם נוזלי גוף המעורבים בתהליך ויקפידו לאוץ מיד עם הסתיים האירוע לקרצף את גופם תחת זרם מים חמים.
צווחות אימה של בנות אחוזות צמרמורת
אלה המוגדרים כ"בלתי מוגעלים בעליל" ממוקמים בצד השני, והלא פחות ביזארי יש לומר, של המתרס. תוכל למצוא אותם מתארים בעיניים זורחות איך בטיול במזרח התנסו בלעיסת פרוקי רגליים, מיני רכיכות, חרקים ושאר יצורים אקזוטיים בסכנת הכחדה, תוך כדי שהם מקפידים לנסות ולהשמיע לקהל המזועזע את הצליל המדויק שמפיק ביקוע קליפתו של איזה מקק אומלל ומתענגים על צווחות האימה של הבנות אחוזות הצמרמורת. אין להם בעיה להתמודד עם ניקוי משקעים צבעוניים באסלה, ובמיטה הם לא יהססו לצלול למעמקים שלשון אנושית לא ביקרה בהם מעולם, גם אם מדובר בסקס ספונטני אחרי ריצת בין ערביים מיוזעת.
המעליבים ביותר הם אלה המשתייכים לקבוצה שתבקש תוספת של מעיים ממולאים בארוחת השבת, תאסוף ביד חשופה את שאריות הג'יפה שהצטברו בתחתית הכיור אחרי ששבועיים לא עשיתם כלים, אבל יחמיצו פנים וישאלו בתמיהה "מה, לא אכלת היום?" אם תתקרבו לנשקם, משל דומה נשימתכם להבל פיו של צבוע שלא צחצח שיניים אחרי לעיסת חמישה פגרי עכברושים.
אך המרתקים ביותר, לטעמי, הם אילו שנגעלים מרוב הדברים שבני תמותה אמורים להיגעל מהם, אך משום מה כשמדובר בבן הזוג, הם מגלים חוסן בלתי מוסבר בעליל.
לזוגית שלי היה בעברה בן זוג שהשתייך לזן הזה. בערבי חורף סוערים, עת אנו ספונים תחת הפוך, נהנית היא להפליג בסיפורים על אותו אקזמפלר, אשר די היה אם אפילו אמו, בשר מבשרו, תנעץ את מזלגה בתוך צלחתו כדי לפסול סופית את כל תכולתה. אילו היית רוצה למשל לזכות בכריך מוצרלה עסיסי, די היה אם תבקש ממנו במחילה ביס, שהרי הרעיון של החזרת התקרובת המחוללת אל פיו אחרי שביקרה בחלל הפה שלך יחסל לו באופן מיידי את התיאבון וישאיר אותך להתענג על הפרס הלא צפוי. אבל, באופן מעורר השתאות, אילו זוגתי (שהיתה זוגתו בזמנו) מאסה נניח במזון מסוים ופלטה אותו, חצי לעוס, בחזרה לצלחת, היה זה צורך אותו בשקיקה.
וכאן נשאלת השאלה המתבקשת: האם היגעלות מבן הזוג מעידה על אהבה הלוקה בחסר? ובאותו עניין, האם שמורה לך זכות ההיעלבות עת בן זוגך ממאן להמשיך ללעוס את המסטיק שלעסת (בהנחה שהטעם לא מוצה עד תומו) או מתחמק מלהפעיל את לשונו על איבריך המוצנעים?
הייתי רוצה לחשוב שנחמד היה בתיאוריה, אילו כולנו היינו מגלים חיבה כה גדולה לזה שאנו חולקים איתו את חיינו, עד כי בדומה לאקס של זוגתי, היינו מכניסים את הראש תחת הפוך אחרי שזו נפחה בתוכו וצועקים ממעמקי השמיכה "אני מת על הריח שלך!"
לפנייה לכתב/ת 
