הקיטש, המוות ואני

באוקטובר הקרוב, במרכזו של יריד הספרים השנתי בפרנקפורט, ילטש פרופסור שאול פרידלנדר את נאום הזכייה שלו ויקבל, ברוב טקס והדר, את הפרס הספרותי החשוב ביותר שגרמניה מציעה לאנשים כותבים ובעלי מצפון.

פרס השלום של המו"לים הגרמניים הוענק בעבר לאנשי הגות ומעשה, שונים זה מזה כמו אלברט שווייצר, סוזן סונטאג, וצלב האבל – וגם לטדי קולק, נלי זקש, מרטין בובר ועמוס עוז. בין הזוכים בו יש אנשי רוח מובילים ויוצרים נחשבים – אבל עד כה, איש מהם לא עלה אל הבמה כנושא של תרמיל ביוגרפי כה טעון, כבד ומהדהד כשאול פרידלנדר, היסטוריון שואה מוערך מאוד בעולם האקדמי וניצול שואה, אחד ממליוני קורבנות של הכוחות הפוליטיים הגדולים של המאה העשרים.

פרופ' שאול פרידלנדר: "אני חושב שאני פורש לעת עתה מעבודה שיטתית בנושא השואה"

מי שקרא את "עם בוא הזיכרון", ספרו האוטוביוגרפי שהוא מופת של איפוק ואלגנטיות מחשבתית בטיפולו בזוועה, יודע: אל בימת הזוכים יעלה הילד פאוול פרידלנדר, בן למשפחה מפראג שחייה היו ספוגים בשפה ובתרבות הגרמנית עד שצליליה הפכו לפקודות והמוסיקה שלה לנהמת כלי משחית: אז ברחו לצרפת, לפאוול בראו זהות חדשה והוא עבר את המלחמה במנזר, בשלב מסוייים של חייו אף התעתד להיות פרח כמורה – ולא ידע כי בינתיים שני הוריו הובלו לאושוויץ ונרצחו שם.

רק אחרי תום המלחמה נודע לו, ובייסורי נפש גדולים השיל מעליו את הזהות הנוצרית, היגר לישראל המתהווה ב-1948, ואחר כך, כפי שאמר כמה פעמים בראיונות, חיפש בתוך העיסוק בהיסטוריה את האפשרות להשיב סדר לעולם מסוכסך. את עולמו שלו חשף רק בחלוף עשורים.

רוצה לכתוב על קפקא

סדר אולי לא נוצר בעולם בעקבות בחירתו להיות היסטוריון, אבל סדרה של פרסומים שחצו את גבולות האקדמיה, דווקא כן. הספר "קיטש ומוות", למשל, שבו בוחן פרידלנדר את האסתטיזציה המזוככת של הרוע והתאמתו לטעם הבורגני. או "גרמניה הנאצית והיהודים", חיבור מקיף ששופך אור על חיי היום-יום של

קורבנות ומעוולים כאחד, משקיף מרחוק ובאיפוק מדעי – ושוב, בכתיבה אלגנטית, מפריך את טענת "רוב הגרמנים לא ידעו מה קורה".

הוא בן 74, מכהן כראש הקתדרה ללימודי השואה באוניברסיטת UCLA בארצות הברית ולבטח עדיין מרשים את תלמידיו בעומק הארודיציה שלו ובכישורי הפרפורמר האינטלקטואלי שלו גם יחד. העונג המורכב מוכר לי: לפני שני עשורים למדתי באוניברסיטת תל אביב קורס שבו הרצה, וגם הצליח למלא את האולם בבנין גילמן בהמוני סטודנטים שהשתאו משליטתו בלשונות אירופיות, ממבטאו הצרפתי המעודן, מן המקטרת שהיתה לפעמים אביזר תיאטרלי, מכריכות הספרים באותיות גותיות שגרר לכיתה ומתוכם אילתר תרגומים רבי חן.

כמה חודשים לפני שיקבל את הפרס, אני שומעת בשיחת טלפון למשרדו הקליפורני, שבלי כל קשר לפרס, הוא נוטל פסק זמן. "אני חושב שאני פורש לעת עתה מעבודה שיטתית בנושא השואה", הוא אומר. "הפרוייקט הבא שלי, ספר על פרנץ קפקא, שהוא לא רק בן עירי פראג, אלא  כמובן, מגדולי סופריה של המאה העשרים ואולי של כל הזמנים, היוצר שהבין כי קיומו של האדם כקורבן נובע בראש ובראשונה מיכולתו של האדם להפוך את עצמו ואת זולתו לקורבן".

קפקא הוא גם הסופר הגדול הראשון שהבין כי אין תשובה לשאלה נצחית של בני האדם כשהם בוחנים את גורלם: מדוע. לך יש תשובות?

"לי ודאי שאין תשובות כאלה. בחיי שלי הגעתי לויתור: מעולם לא חשתי, אינטואיטיבית, כי יש אפשרות לענות על השאלה, וככל שגילי מתקדם והחיים מגיעים אל סופם – אני מאמין פחות באפשרות של תשובה".

אבל אתה לא נשמע מיואש.

"לא, זו אולי תערובת של סטואיות וספקנות, ואולי זו הדרך החידה האפשרית מבחינתי".

והפרס הוא סוג של סגירת מעגל?

"זו לא סגירת מעגל. כבר זכיתי בפרסים בגרמניה בעבר, אבל הפעם זה שונה, כי זהו פרס שמבחינת הגרמנים הוא בעל חשיבות מרכזית. והואיל והם עצמם מייחסים לכך חשיבות כה גדולה, ואפילו טורחים לשדר את טקס מתן הפרס בשני ערוצי טלויזיה, כשיקראו לי לשאת דברים אעשה זאת בגרמנית כי אני רוצה להגיע לאזניהם של הצופים. כשמדברים לגרמנים בשפות זרות בטלוויזיה, הם מעבירים לערוץ אחר, למרות שיש תרגום".

ותספר להם על הילד פאוול מפראג?

"אני אגיד משהו על חיי – זה בלתי נמנע – אבל מאז שנודע לי על הזכיה אני שואל את עצמי כל הזמן שאלה שגם לה אין תשובות, מה היו הורי אומרים לו היו יודעים, לו יכלו לומר. והרי הם היו מושרשים כל כך בתרבות הגרמנית: כשברחו מפראג לצרפת, כשצריך היה לקיים את משפחת הפליטים הזאת, אמי עבדה בניקוי בתים ובקוסמטיקה, אבל אבי לימד גרמנית בשיעורים פרטיים כדי להתקיים. ובכל זאת מצא את עצמו כמה חודשים לאחר מכן ברכבת בדרך לאושוויץ. ובכן, אני חושב שיש כאן אירוניה אכזרית, אבל אינני יודע מה היו אומרים".

לבד מן האירוניה, ודאי היו מתבוננים בך בגאווה – ואולי גם בתחושת נקם?

"לא נקם. אני חושב שהיו חשים אולי סוג של צדק פואטי. אולי תחושה של עשיית חשבון".

בתוך יחסיך המורכבים עם התרבות הגרמנית, אתה מאמין שלא יצמח בה - ובאירופה כולה – פשיזם רצחני חדש?

"לדעתי, זה נגמר. מה שאפשר עוד לחוש באירופה הוא עליה של תנועות לאומניות ימניות, עם גוונים אנטישמיים - גם במרכז אירופה וגם במזרח. הלאומנות הזו צצה ועולה למרות המאמצים להקמת אירופה מאוחדת, אבל היא ודאי איננה מהווה איום כמו התנועה הנאצית".

הכח מתגלה כמו במטריקס 

אחת התיזות הידועות של פרידלנדר על אודות האידאולוגיה הנאצית היא שהצלחתה נבעה מכך שהיא הציעה "פתרון כולל" לתומכיה ולמצוקות שלהם: פתרון פוליטי, כלכלי, חברתי, אסתטי אפילו, אבל גם מוסרי, מטאפיזי ואמוני. ומכאן גם הסכנה העצומה שבה. האם הוא רואה אידאולוגיות כאלה היום? "אני מבחין בזה בכל מקום שיש בו פונדמטליזם דתי והוא חובר לפונדמנטליזם לאומני", אומר פרידלנדר, "לעת עתה הפונדמנטליזם האיסלמי מאיים יותר, מפני שבמסגרתו הרצון להשתמש באלימות והיכולת לפגוע גדולים יותר משל אידאולוגיות אחרות, וגם בגלל שהפנאטיות שבו מתגברת ככל שהזמן עובר. אבל גם פונדמנטליזם יהודי יכול להדאיג, וודאי גם הפונדמטליזם הנוצרי אמריקני, אם יחבור לאידאולוגיות לאומניות.

ואולי, למרות כוחו לפגע, לא צריך לחשוש מפני הפונדמנטליזם האיסלמי מפני שלמעט איראן, אין מדינה משמעותית שבה זו האידאולוגיה השלטת?

"אני חושב שצריך לחשוב אחרת על הדברים. בדיוק להיפך. ייתכן שכוחו של הפונדמנטליזם הוא בדיוק באמורפיות שלו, בכך שהוא צץ בלב לונדון ובניו יורק ובמרוקו ובאלג'יריה ובבאלי. נראה שחלפה כבר תקופת המפקדות המרכזיות, והכוח מתגלה לעינינו כמו ב'מטריקס', פתאום ומכל כיוון, צפוי או לא צפוי".

פונדמנטליזם יהודי מפחיד אותך?

"כן, מסיבה פשוטה: הוא מתחבר אל הגרעין הקשה של קבוצה אידאולוגית קטנה, זו של המתנחלים ותומכיהם, שמהווים את אחד המכשולים הפנימיים הקשים ביותר לחיפוש של איזו הבנה בסכסוך הישראלי ערבי: אני יודע שהאופנה הרווחת היום היא לומר שהכל נגמר ואין עם מי לדבר בגלל עליית הקיצונים האיסלמיים, אבל אני מאמין שעדיין חייבים לנסות, וכל הזמן, למרות ששני הצדדים פספסו כאן הרבה הזדמנויות, במיוחד ישראל, ולמרות שנראה כי כמעט אין תקווה".

ונעבור לקיצוניות אחרת: אתה חושש מפני נצחונם של מכחישי שואה?

"לא. בפירוש לא. יש לא מעט כאלה בארצות הברית ובמקומות אחרים, אבל הם אינם נחשבים לאנשים רציניים בדעת הקהל, כלומר, בעיני אלה שבכלל יודעים משהו. מה שמדאיג אותי יותר זו הבורות: מכחישי השואה הם שוליים סהרוריים. הבורים רבים יותר".

ומה אתה חושב על תעשית-זכרון-השואה המאורגנת בישראל?

"כיוון שעסקתי בנושא עשרות שנים, אני נזהר ואפילו נרתע מלומר שיש בתעשייה הזאת ניצול של השואה. אני בטוח שכל מיני גופים ומוסדות שוחרי טוב יתקוממו אם פתאום ייאמר להם, אתם מנצלים את העיסוק בשואה למטרות לא ראויות. זו תהייה אמירה קיצונית מדי. אבל אני בהחלט רואה בעייה שמפריעה לחוש המוסרי שלי, אם אפשר לקרוא לזה כך, בעיסוק בזכרון השואה למטרות אידאולוגיות ופוליטיות".

ברשותך, נחדד את השאלה סביב ענף אחד של התעשיייה: הזכרון הממלכתי המונחל לתלמידים שיוצאים למסעות בפולין.

"העניין הספציפי הזה, והשיבה מפולין עם המסקנה שצה"ל חזק הוא כל מה שנחוץ לנו כדי שלא תתרחש שוב שואה, הוא וולגריזציה קיצונית של הארועים, ערבוב של אידאולוגיה לאומנית עם ארועים שאין להם שום קשר אליה, וזה כמו האמירה הנואלת שהמדינה קמה 'תודות' לשואה. כל הקישור בין השואה לבין פולחן הגבורה הישראלי לא נראה לי הגון ופוגע ברגשות שלי".

אבל לא שמענו אותך, גם לא אינטלקטואלים מובילים אחרים, משמיע קול נגד התופעות הללו.

"אני מודה שלא הייתי ער להן כשהחלו להתרחש, ואני מצר על כך שאני ואחרים, בארץ ובעולם היהודי, לא התעניינו בנושא, ולא במהפכה שחלה בתפיסת השואה: בימיו של בן גוריון היה נסיון מאומץ לנתק כל קשר בין 'היהודי החדש', שלכאורה נולד בארץ ישראל, לבין יהדות אירופה. אחר כך צמחה אידאולוגיה הפוכה של ניצול השואה וקישור בין המאוויים הלאומיים – למעשה, הלאומניים, בלאומנות החדשה שהלכה והתגברה בארץ, לבין הזיכרון".

ואם אדם צעיר היה שואל אותך - בלי אידאולוגיה לאומנית, בלי ניצול פוליטי - מהו הלקח שאינדיבידואל יכול ללמוד מן השואה?

"הנטייה שלי תמיד היתה לומר שאין לקח: אבל לנכדי בן ה-15 שחי בפאריז, או לשני נכדי הצעירים יותר החיים בתל אביב, לו היו שואלים אותי מה הם יכולים לעשות כדי שלא תהיה שוב שואה, הייתי אומר ראשית שצריך לדעת. וצריך לזכור. לזכור שהצד האפל של המרצחים עדיין קיים, והעולם רובו שותק, ואם אדם צעיר זקוק לתשובה, הייתי מבקש ממנו להיות ער יותר מבחינה מוסרית למה שמתרחש בעולם רחב יותר משלו – לרמיסה של חלשים וקבוצות חלשות. לרצח עם. גם אם זה מתרחש באזורים רחוקים. לפתח רגישות מוסרית ונכונות להתבטא ולהתערב בתהליכים פוליטיים כדי למנוע, כדי לעצור. מבחינה זאת, לצערי, ישראל כנושאת דגל מוסרי היא באופן כללי כשלון חרוץ".