דברו לסלע

אתם בוודאי מכירים את הרגע שבו אתם (או מישהו אחר) מפסיקים להיות רלבנטיים כלפי מישהו. זה מאוד שכיח עם ילדינו המתבגרים. פתאום הערה שבאה מצידנו ושהתקבלה בהבנה, חיוך או השלמה הופכת לבלתי נסבלת. הילד המתבגר רואה פתאום בהערה עלבון, חדירה לפרטיותו ובעיקר אי הכרה בעצמאותו המתפתחת של ילדינו.

לעיתים אנו פוגשים את זה בחיים התרבותיים. זמרים עליהם גדלנו ושדיברו אל לבבינו הופכים פתאום למיושנים, פתטיים, לא רלבנטיים. מנהיגים, שהיו כל יכולים בזמנם ובעלי עמדה ציבורי מובהקת, הופכים באחת למיותרים.

הפרשה שלנו, פרשת חקת, מבליטה בצורה כואבת ביותר את התופעה הזו, ומסקנותיה נוקבות, מאיימות. משה רבנו, המנהיג האולטימטיבי, נתקל בבעיה השכיחה ביותר במדבר, בעיה שעלתה כבר פעמים רבות. אין מים!!! העם מתלונן, וכדרכו מתריס כלפי משה: למה העליתם אותנו מארץ מצרים אל המקום הרע הזה... אלוקים בתגובה מצווה את משה להקהיל את העדה ליד אחד הסלעים שבמדבר, ולדבר אל הסלע, ואזי יצאו מים חיים מהסלע. העם ישתה ואף ישקה את צאנו ובהמותיו.

משה עושה כדברי האלוקים, אך כשהעם נקהל סביבות הסלע, משה גוער בעם: שמעו נא המורדים! האם אתם חושבים שמן הסלע הזה נוציא לכם מים?! ואז במקום לדבר אל הסלע, כפי שצווה, משה מכה בסלע במטהו פעמיים, ובתגובה יוצאים מים רבים מהם שותים האנשים ומשקים את צאנם.

המענה האלוקי לסטייתו של משה מההוראות המדוקדקות הוא חריף וקשה. על משה ואהרן נגזר לא להביא את העם לארץ ובעצם גם לא להיכנס אליה בעצמם. דורות של פרשנים התחבטו ומתחבטים בשאלה המוסרית הנוקבת, מדוע נענשו משה ואהרן עונש כה חמור על סטייה קלה לכאורה מהצו האלוקי? משה ואהרן שמוסרים את נפשם למען הכניסה לארץ, לא יממשו את החלום למענו נאבקו וסכנו את חייהם?

ההסבר הוא כי לא הסטייה מהציווי האלוקי גרידא, גרמה לעונש החמור, הייתה זאת אי הרלבנטיות של משה ואהרן אל נוכח הדור החדש. צריך לדעת כי המתלוננים בפרשת 'חקת', אינם יוצאי מצרים המבוגרים, אלה הלכו ומתו במהלך 40 שנות הנדודים במדבר. המתלוננים הפעם היו הדור הצעיר. הדור שמעולם לא התלונן, הדור שתלונותיו היו מסוג אחר, נטולות ההתרפקות הרגשית המוגזמת על מצרים.

היה זה דור שצריך היה לדבר איתו אחרת. דור ההורים הוא 'דור הילדות', עבדים משוחררים שזה עתה יצאו לחיים העצמאיים, והם חסרי תחושת מסוגלות , ונעדרי תושייה. דור הבנים, הוא דור 'מתבגר' , עצמאי יותר, מחושל, הוא נולד במדבר, הוא דור אחר.

משה ואהרן, לא זיהו זאת. התלונה של הדור הצעיר הצטרפה אצלם לשרשרת הארוכה של תלונות ההורים. ולכן גם תגובתם הייתה כועסת, מרירה אל מול העם, הם הטילו על כתפי הדור הצעיר את חטאי האבות. במקום להפוך את המעמד של הוצאת המים מהסלע למעמד מרומם, נשגב. מעמד שבכוחו ליצור ביטחון באלוקים בלבו של הדור הצעיר.

טעות מנהיגותית זאת, לא הייתה 'חטא' במובן המקובל של המילה, היא הייתה החטאה. מתברר שמשה ואהרן הפכו ללא רלבוונטיים עבוד הדור החדש. על משה ואהרן נגזר למות במדבר, הם לא יוכלו להכניס את הדור הצעיר לארץ. משרתו של משה, יהושע בן נון הוא יעשה זאת, הוא כבר שייך לדור צעיר יותר. הלב נשבר, בבואנו לחשוב על משה ואהרן שיורדים באופן זה מבימת ההיסטוריה. הלב נשבר, כשאנו מודחים החוצה מהנחלות המשפחתיות והמקצועיות שלנו.

מה זה אומר עלינו? ראשית, חכמת הנסיגה. המעורבות העצומה שלנו בשלב הילדות צריכה לפנות את מקומה למתן מרחב התפתחות אישי בשלב ההתבגרות. 'התלונה' של הילד איננה זהה לתלונתו של 'המתבגר'. מידת התמיכה והתלותיות לה זקוק הילד איננה מידת התמיכה לה זקוק המתבגר. היד המושטת לעזרה שלנו נתפסת לעיתים כאיום על הטריטוריה שלו.

שנית, זיהוי הפוטנציאל שבהתבגרות. התלונה של המתבגר יכולה להפוך לפוטנציאל לצמיחה, העמקה, ליבון שקט ומקדם. הגערה מתקופת הילדות לא רק שתגרום להתכווצות אצל המתבגר היא מהווה החמצה אדירה.

שלישית, המעבר מ'הכאה' על הסלע האטום, 'לדבר' אליו. שלב הילדות זקוק להכוונה פטרנליסטית, מחייבת , סמכותית (הכל במידה כמובן...) שלב ההתבגרות מחייב דיבור, דיאלוג , הקשבה.

רביעית, וזה אולי החשוב מכל. משה ואהרן לא נכנסו לארץ, אבל משה ואהרן חיים איתנו לנצח. הם משפיעים גם עלינו כאן ועכשיו ממרחק של אלפי שנים. גם אנחנו, כשאנו נסוגים וממעיטים בהתערבות. אל לנו לחוש מיותרים, חסרי משמעות, נעלבים על כך שהפסקנו להיות הדמויות החשובות אצל הילד. חשובים פחות מהמדריך בתנועה, מהחברים. אנחנו חשובים כשהיינו ואולי אף יותר מכך, אבל חשובים אחרת. השתיקות שלנו הופכות חשובות אף יותר מהדיבור. משמעות אינה תמיד התערבות אקטיבית. השפעה יכולה להיות אף מושגת יותר בשתיקה בעלת משמעות.