אחרי שלוש שנים, פתאום נהיה לי מעניין במשרד

החתיך המשגע שאיתו התחילה דורית בגינה הציבורית רגע לפני החתונה שלה והיתה בטוחה שלעולם לא תחזור לראותו התגלה כלא אחר מאשר יריב בר, המנהל הקריאטיבי החדש של המשרד.

כל הלילה חלמתי שנופלות לי השיניים פתאום, ואני מוצאת את עצמי מדברת עם אנשים ולא מבינה למה הם נועצים מבטים מוזרים בפה שלי, עד שאני מסתכלת בראי ורואה את הזוועה.

בבוקר לא העזתי להיכנס לבניין. עמדתי, לבושה בשמלת היומיום הכי סקסית שלי, שמלה פשוטה שנצמדה לי לגוף בסגנון של "אופס, אני סקסית לא בכוונה". האדרנלין שזרם לי בגוף גרם לי להרגיש שאולי סוף סוף מצאתי סיבה לבוא לעבודה כל בוקר. אחרי שלוש שנים בפרסום, פתאום נהיה לי מעניין במשרד.

דלית נתנה לי חיוך ענק ושרקה לי. ניגשתי קודם כל למטבח, ודני הגיע אחריי. בזמן שהמתנו שהמים ירתחו נכנס בצעד קליל מנהל המחלקה הקריאטיבית החדש, להלן - יריב.

"בוקר טוב", חייך אליי בעיניים נוצצות, והרגשתי שאני לא יכולה להביט לתוך כל הירוק הזה ישירות. "אני אעשה היום שיחה אישית לכל אחד מכם", אמר יריב, כנראה לדני ששקשק כפית בתוך הספל שלו, "להכיר אתכם קצת".

דני ממש לא היה מרוצה מהרעיון שהנחיתו עליו בוס שצעיר ממנו בהרבה, במקום לתת לו לנהל את המחלקה. בשמחה רבה צפיתי מלחמת יוקרה בין שני האגואים. הסתובבתי ליריב, עשיתי "על החיים ועל המוות" והבטתי לו עמוק בעיניים.

"מה שלומך, דורית?" הוא עמד קרוב אליי. הרחתי את הבושם שלו, משהו לא מוכר, בטח הרגע יצא לשוק, הלב שלי פעם במהירות, והרגשתי את חום גופו הנעים נושב אלי. לאט לאט, מתוך המבוכה, התפשטה לי נעימוּת בוערת בתוך הבטן. לא הורדתי את העיניים, והרגשתי שבכוח עצמאי משלהן הן מתחילות לפלרטט עם זוג העיניים שמולן.

"תיכנסי אליי לחדר?" שאל, והתנערתי מההזיה.

"מה???"

"תיכנסי אליי לשיחה אישית, אני מכין קפה ובא". היתה לו צלקת זעירה בלחי, שגרמה ללחי שלו להתקמט כמו גומה מוארכת. רציתי לשלוח לשם את הלשון שלי. רציתי...

הוא נכנס וסגר אחריו את הדלת

החדר היה מלא ניירות שכנראה יריב עיין בהם אתמול, אחרי שברחתי מחדר הישיבות. הוא נכנס וסגר אחריו את הדלת. "מצטער על הבלגן" הוא אמר, כל כך שונה מאתמול, שונה מהבחור שאיתו התחלתי בגינה הציבורית. פני האינדיאני-שברח-לפריז שלו היו כמעט חייכנים.

הוא פתח יומן גדול ושחור, "טוב, את שנגדיר מה אנחנו מצפים זה מזו?"

הסתכלנו לשנייה זה בזו ופתאום פרצנו בצחוק היסטרי.

"אני ממש מתנצלת על הפעם ההיא", אמרתי לו, ושוב צחקנו. "אני לא כזו בדרך כלל, ואני מתחתנת בעוד חודש ושבוע".

"את מה???" הוא צחק, ואז לגם מהקפה שלו. נזכרתי שלא הכנתי לי קפה, עם כל ההתרגשות וההיסטריה שלי.

"טוב", הוא נהיה ענייני, "אז בקיצור, אני מקווה שנסתדר ביחד, אין לי הרבה מה להגיד, בינתיים, במשך הזמן נראה. תגידי, מה שלום הכלבה שלך?"

חזרתי לחדר, כושלת מרוב התרגשות. גם כשהתיישבתי בכסא שלי, הפעלתי את המחשב ודיברתי עם דנה בטלפון, לא יכולתי להימנע מלחשוב גסויות.

אחרי שעה בערך הוא נכנס לחדר, משך כסא והתיישב לידי, "תראי לי קצת על מה את עובדת". הראיתי לו, ופישקתי את הרגליים מתחת לשולחן. סתם, להרגיש מופקרת פתאום, דקה לפני החתונה וגיל 30, מכונת הכביסה והחיתולים. הוא ישב לידי חמש דקות, התעניין עוד רבע דקה ביגאל, והלך, משאיר אחריו שובל ניחוחי.

בצהריים לקחתי את תומי ואורן לאכול. "אמרתי לך שאת נראית טוב היום?" שאל אורן ונגס בשיפוד שלו בתאווה. "אם לא היית בת, הייתי מתנפל עלייך".

"אם אתה מחמיא לי כנראה שאני נראית כמו ירדנה ארזי מודל 76", אמרתי לו וקטפתי צ'יפס מצלחתה של תומי.

"אגב, במקרה הכינותי מראש דו"ח על החבר החדש שלך". אורן זרח, כך שידעתי שזו תהיה ירידה טובה. "יש לי ידיד שעבד במשרד הקודם שלו. אז ככה: יריב בר הוא מופרע, חולה נפש לגמרי, וצריך להתרחק ממנו כמו מאש. כמו ממגיפה. כמו מבחורים רזים ויפים שמסתובבים בגן החשמל".

ישבנו בסביון, בגינת הבית של ההורים של אייל. בגללם הפסדתי ערב סרטי בנות ב-DVD עם דנה וקרן, שזה ערב מקודש בהחלט, אז שלא יגידו שאני לא לוקחת ברצינות את עניין החתונה. היינו במצב רוח מצויין, ואפילו מירי, אמא של אייל, הפסיקה לנדנד שנתחתן בגינה הענקית שלהם.

"דורית, תפסיקי לחלום ותרימי את הכוסית שלך. לחיי הזוג המאושר", הריע אפרים, חמי לעתיד.

לגמתי מהיין האדום, שתמיד עושה לי דגדוגים נעימים, אבל בייחוד בתקופה כזו כמו השבועיים האחרונים, מאז שיריב הגיע.

"צפוי לנו ערב מהנה אני רואה", לחש לי אייל באוזן. הוא ידע כמובן מה עושה לי יין אדום - הוא בדרך כלל היה זה שנהנה מהתוצאות.

"עוד לפני המסיבה", לחשתי לו והתבוננתי לתוך עיניו החומות המתוקות, הרכות כמו של נינה שהניחה את ראשה על ברכיי בתקווה - מבוססת, אמנם - לקבל חתיכת שניצל.

"חייבים ללכת?" שאל אייל ועשה פרצוף, אבל ויתר. מסיבות של בראנז'ת הפרסום היו תמיד חשובות, והוא ידע את זה.

"אל תריבו עכשיו", אמרה מירי בנחת, "תשאירו משהו לנישואים".

"ותאמינו לה שהיא יודעת על מה היא מדברת" הוסיף אפרים.

שרנו כל הדרך הביתה בחלונות פתוחים, עם מוזיקה מהרדיו, והרגשנו מלכים. באנו הביתה, שכבנו, ואפילו שקלנו להתקלח יחד, אבל בסוף ויתרנו.

לבשתי מיני קרימינלי, גרבוני רשת ומגפי עור עד הברכיים.

"רואים לך את פי הטבעת", הפטיר אייל, אבל התעקשתי על המיני, וכך נסענו למסיבה בדיסקוטק.

נכנסנו דרך הווילון בצבע בורדו לתוך עשן כחלחל ולבין זרועותיהם של דני ורותם מהמשרד, שנשענו על הקיר בפוזה אדישה עם בקבוקי בירה. "אני הולך להביא לשתות", אמר  אייל, ואני הלכתי להתמנגל. לא ראיתי אותו. מגיע לך, אמרתי לעצמי, כל גבר אחר חוץ מאייל ישבור את לבך.

אייל, זה שבחיים לא ישבור את לבי, חזר עם שתי כוסיות וודקה זעירות ביד אחת, ועם תומי ביד השנייה."כוסית!!!" צעקה והתנפלה עליי, "בואי לרקוד!" היא קיפצצה, חיכתה שארוקן את שוט הוודקה ומשכה אותי בזרוע. התחלנו לרקוד.

"הנה אהובך", חייכה פתאום תומי. יריב עמד ליד הבר, לוחץ ידיים לאנשים ומדבר איתם, מחבק בחורה צנומה, גבוהה ויפה, בשיער קצוץ צבוע אדום ונזם זהב בנחיר הימני, פרט שהתגלה רק כשהתקרבנו ועמדנו לידם.

"שלום יפיוף", צעקה תומי. החברה שלו התבוננה בנו בחיוך זורח, בטוחה בעצמה לחלוטין. יריב גחן לתת נשיקה לתומי, והעביר אצבעות ליד לחיי, כאילו-צובט אבל לא נוגע.

הרגשתי כמו מפגרת, עומדת שם בלי סיבה. "סמירנוף סטרייט", צעקתי לברמן.

"סטרייט, אה הומופובית קטנה?" אורן חיבק אותי מאחור, לקח ממני את הוודקה, שתה, נתן לי לשתות, הניח את הכוס על הבר ליד יריב וגרר אותי לרקוד.

רקדתי כמו שאני באמת יודעת, כמו שתמיד ידעתי מגיל 14 שאני יודעת. אורן נצמד אלי, ואייל היה שקוע בשיחה עמוקה עם רותם, כך שלא היתה לו הזדמנות להגיד משהו על הריקוד האירוטי הזה.

פתאום הרגשתי את ה"בום" של הוודקה. זרקתי מבט לכיוון המשוער של יריב. הוא עוד עמד שם, והסתכל עליי. זה עשה לי כל כך טוב, שהמשכתי להסתכל עליו. הוא לא הוריד את העיניים. המשכתי לרקוד בצורה הכי אירוטית שאני מכירה, ולהסתכל על יריב, עד שגבי גולדמן הגיח פתאום, מלווה באשתו הבלונדינית זעופת-הפנים, והם התחילו לדבר.

הרגשתי שכבר אין לי בשביל מה לרקוד. ניגשתי אל אייל, ששלח אליי זרוע מחבקת. "נהנית, בובה?"

השתוקקתי לסיגריה, אבל אייל היה לידי, והיתה ההתחייבות הטיפשית הזו שלי כלפיו, לא לעשן ולא לשתות יותר מדי.

הלכתי לקחת עוד וודקה מהבר. החברה של יריב עוד ישבה שם עם אותם אנשים. מזווית העין ראיתי את יריב נעלם דרך וילון הבורדו, ומתוך היגיון שיכור הלכתי אחריו. יריב טרק את דלת הפז'ו שלו, הפעיל את האזעקה וקילף נייר צלופן מקופסת סיגריות שהוציא כנראה מהאוטו.

נשענתי על הקיר, הוא נעמד מולי, "רוצה?"

עישנו בדממה. "אז...?" הוא חייך.

"יצאתי לשאוף אוויר", אמרתי.

"אני מעריך שזו השיחה הכי ארוכה שהיתה לנו עד עכשיו", הוא חייך.

"חוץ מאשר כשעבדנו על גרבוני דנוור", הזכרתי לו את הקמפיין שלא זז עם יגאל, אבל עם יריב קרם עור וגידים בתוך יומיים. "אתה יודע, כשכתבתי את התסריט, דמיינתי שזה מצולם בפריז".

"יקירתי, אני שמח להגיד לך שמצאנו סוף סוף נקודה משותפת. גם אני מת על העיר הזו. ואני גם מסטול מת".

"גם אני", אמרתי, והכוסית עפה לי מהיד. התחלנו לצחוק בהיסטריה. מעדתי קצת אחורה תוך כדי צחוק. את יריב זה הצחיק עוד יותר, הוא שלח זרוע והצמיד אותי אליו. הוא חיבק אותי חזק, יד אחת מלטפת ברכות את העורף, השנייה סביב מותני. כל תזוזה עצלה של כל אצבע להטה על העור שלי, ופקחתי עיניים, לא יודעת מה בדיוק לעשות, חוששת להרוס את הרגע. יכולתי להתעלף רק מהריחניות הנקייה שלו, המעורבת בריח של סיגריות שלא הפריע לי.

ניסיתי להגיד לעצמי שזה בסך הכל חיבוק ידידותי, אבל החיבוק הלך והתהדק, והכל התערבב, המסיבה, זה שחיכיתי לו, הריח שלו, ארוחת הערב עם חותני לעתיד, והפרצוף שלו צף לי כל הזמן מול העיניים וגורם לי לחייך. התחלתי להזיז בתנועות קטנטנות את האגן שלי מול שלו, והרגשתי כמו מדורה מתפשטת במקומות שהגוף שלנו נוגע, כאילו אם לא היו בגדים אז הוא היה חודר אלי בלי לזוז, ככה בדיוק.

קצות האצבעות שלו ליטפו ברכות מטרפת את שולי הבגד שלי, בעורף, גולשות-לא גולשות לעבר הגב, מעבירות תחושה של הפשטה איטית, והאצבעות שעל המותניים ליטפו פיסת עור שנחשפה בין החולצה לחצאית, לא מעזות ממש לגעת מילימטר יותר גבוה מתחת לחולצה, אבל מרמזות שזה יהיה הכיוון הכללי.

"אההממ", נשמע כיחכוח מאחורינו, כמו בסרטים. הסתובבתי בבהלה. תומי עשתה פרצוף של "אופס" ואמרה לי בטון מתנצל, "אייל מחפש אותך, הוא רוצה ללכת".

לקריאת כל הפרקים הקודמים מההתחלה

• ליהי מנהלת את הפורטל הסלולרי "אחותי" ברשת אורנג' ואת הפורטל הסלולרי לנערות דק"ב.