פעם ראשונה שאייל הרים עליי קול, ונדלקתי
ישבתי עם אייל ועם זוג חברים במסעדה במרינה, משועממת להחריד, מנסה לשחזר בראשי את הסצינה המחרמנת עם יריב, ואז התפרצתי: אתם משעממים וצפויים! פרק 6
בפרקים הקודמים: ההכנות לחתונה בעיצומן. יריב, המנהל הקריאטיבי החדש, מרגש את דורית ומוסיף צבע לשגרת חייה. במסיבה של משרד הפרסום מצאה את עצמה דורית מתגנבת החוצה ומתמזמזת עם יריב.
"נראה לי שהיריב הזה פשוט חולה עלייך", אמרה קרן ומתחה זוג רגליים ארוכות. "שמעי, לפחות זה קצת הוציא אותך מהמרובעות שלך, ועל זה אין ספק שצריך לשמוח. נכון, דנה? מה את אומרת?"
דנה הרימה מבט ביקורתי מהסרט בו היתה שקועה (משהו עם ברברה סטרייסנד שמוצאת סוף סוף חתן בגיל 100 בערך), ולא ענתה. אחרי שנים של התברברות בין עבודות, סידרתי לדנה עבודה כמזכירה במשרד של אייל, ויכול להיות שהיא הרגישה כלפיו סוג של נאמנות, שמנעה ממנה את היכולת להשתתף בדיון יחסיי-עם-יריב-לאן. מעבר לזה, בגיל 26 היא עדיין היתה כמעט בתולה. בדיוק כפי שלא היתה לה עבודה קבועה, מעולם גם לא היה לה חבר לאורך זמן, ואפילו לא סטוצים.אהבתי את דנה בדיוק כמו שהיא, אבל ברגעים כאלה, כשהרגשתי את ביקורת הספרנית הבתולה שלה, רציתי לרצוח אותה על שהיא מקלקלת לי את תחושת הריחוף. קרן, יפהפיה בלונדינית תכולת עין שלא סבלה משום תסביך של בתולה זקנה, גילגלה בעיניה.
"את יודעת מה את צריכה", אמרה לכיוון דנה השקועה בסרט, ועשתה תנועה של מציצה. התפוצצנו מצחוק, ואייל הגיח עם תחתונים וביקש שנהיה יותר בשקט, כי כבר הערנו אותו שלוש פעמים.
"ראבאק, אמצע הלילה", אמר בקול צרוד. השעה היתה רבע לעשר. דנה הרימה אלי את עיניה. "איזה גבר אייל", היא אמרה לי, "משהו-משהו הבעל שלך".
בשבת ישבנו עם זוג חברים במסעדה במרינה. הרגשתי שכל הגוף שלי רועד מחוסר מנוחה. השיחות שלהם הטריפו אותי. הנה אני, כוכבת-העל שאני אמורה להיות, יושבת בבילוי של צעירים-קשישים ונאלצת לשמוע על תהפוכות המעיים של רם, במקום להתעלף בשירותים הוליוודיים משימוש מופרז בקוקאין.
אפילו רגשי אשם לא היו לי
ניסיתי לשחזר את הסצינה עם יריב שוב ושוב, כדי לחוות שוב את הריגוש, אבל התמונה שבראשי כבר היתה דהויה. אפילו רגשי אשם לא היו לי, שיכלו לתדלק קצת התרגשות בחיי. לא היה שם כלום, כולה חיבוק. ואפילו לא ראיתי אותו מאז החיבוק. גבי גולדמן הריץ אותו כל השבוע לפגישות ולפרזנטציות, ויום בשבוע הוא מרצה באיזו מכללה לעיצוב, כך שלא היתה לי אפשרות לבחון את יחסו אליי.
"מה את עושה פרצוף", שאל אייל, "לא טעים לך?"
"טעים, רק משעמם", אמרתי בהתרסה. לפעמים אני כזו בלתי נסבלת.
"כן", אמרה אשתו של רם, "באמת האוכל קצת משעמם, אין איזה..."
"התכוונתי שאתם משעממים", קטעתי אותה. היא הפסיקה סוף סוף את הפעולה הכפולה שעשתה עד כה, לדבר ולאכול.
"דורית!!!" אמר אייל, המום, והעביר מבט מתנצל אל חבריו, "היחידה שמשעממת פה זו את. מילה לא אמרת מהרגע שהתיישבנו פה".
"אפילו את המשפט שאמרת עכשיו צפיתי מראש!", צעקתי עליו ונעמדתי, להפתעת הסועדים הפלצנים במסעדה, "גם מה שתגיד לי אחר כך אני כבר יודעת!"
"לכי תזדייני, דורית", אמר אייל בקול זדוני, להפתעתי המוחלטת, "או שגם את זה צפית שאני אגיד?"
בדרך כלל אייל קצת מתרפס בפניי
האמת, לא. בדרך כלל אייל קצת מתרפס בפניי. לא שהייתי אומרת לו את זה בפנים אי פעם, אבל זו היתה בהחלט הפעם הראשונה שהוא הרים עליי קול. ניסיתי להסתיר את העובדה שאני נמשכת אליו בטירוף פתאום, וברחתי משם, מעמידה פני נעלבת. התיישבתי ברכב שלו, ואחרי כמה דקות הוא הגיע. בדממה הוא נכנס לאוטו, התניע ונסענו משם, בדרך הצפויה והמשעממת הביתה.
הסתכלתי על הצדודית הנאה של אייל, שנהג בזעפנות דוממת, ונגעתי לו בזרוע.
"לא עכשיו", נהם. בלב הוא כבר סלח לי מזמן.
"אייל", אמרתי, "אל תכעס עליי, פשוט אני מרגישה שאנחנו חיים כמו זוג בן 200".
"דורית", הוא אמר וחיפש תחנה אחרת ברדיו, "תפסיקי עם הפנטזיות המטופשות שלך, בסדר? זה כבר לא חינני בגיל כמעט 30".
למחרת יריב הגיע סוף סוף למשרד, כולו נמרץ לקראת הפרזנטציה של גרבוני דנוור שהכנו יחד, שעמדה להתקיים במשרד שלנו. עמדתי ליד מכונת האספרסו, מתלבטת אם להוסיף שני סוכר כרגיל או רק אחד וחצי.
"אני נכנס לפרזנטציה", אמר לי, עיניו השתהו עליי אחרי שסיים לדבר, ושרון, שעברה עם הלוחות הגדולים שעליהם היו דבוקות המודעות שהכנו, אמרה לו בחיוך שלדעתה רימז על משהו: "חמוד, אתה לא שוכח, אנחנו מציגים את זה ביחד". ניגשה אליו ונתנה לו נשיקה על הפה.
כבר עמדתי להסתלק משם, כשיריב אמר לי משהו שגרם לי לחשוב שאולי, רק אולי, אני לא בשבילו סתם עוד בחורה ממיליון שרוצות אותו. "אני ממש רוצה שהם יאהבו את זה, כדי שנוכל להיות בפריז יחד", אמר.
הלכתי לחדר ברגליים נמסות, וראיתי שעל השולחן מחכה לי חבילת ההזמנות לחתונה, שהגיעה מהדפוס.
בערך שעתיים אחרי שהם נכנסו לפרזנטציה הלכתי לשירותים, וכשחזרתי מצאתי את יריב מחכה לי בחדר.
"היי...." אמרתי ברכות, "נו???"
"אהבו", חייך אליי חיוך קטן וממזרי. יגאל, הארט-דיירקטור שישב איתי בחדר, גלגל את עיניו בבוז.
"והתסריט?"
"אהבו מאוד".
"ו...?"
"יצולם בפריז!!!" יריב תפס אותי וחיבק אותי חיבוק ידידותי להפליא.
"אני בהלם", אמרתי, המומה מאושר, "תגיד, למתי הכל מתוכנן?"
"לא ממש נכנסנו לפרטים של ההפקה, אבל בגדול הם רוצים לעלות לאוויר עם הסרטון כבר באמצע ינואר".
"כלומר, הצילומים עוד מעט", אמרתי בהיסטריה קלה.
"מה העניין, דורי?" שאל יריב והתבונן בי במבט אטום.
"היא מפחדת שזה ייפול על החתונה שלה", העיר יגאל ממעמקי כרסו וכסאו.
"מה זה, החלטת לדפוק לנו את הסילבסטר?"
"הראשון לינואר, לא?" אמר יריב, מנופף בהזמנה ולוטש אליי מבט "מצאתי את זה על השולחן שלי עכשיו. מה זה, החלטת לדפוק לנו את הסילבסטר?"שתקתי, ויריב אמר: "מה את חושבת שאני, אידיוט? נסדר את זה".
התקשרתי לקרן. "נחשי מי טסה לפריז עם יריב?"
"מה??? איך? למה?"
"לצלם סרט... את קולטת? תגידי לי, את קולטת?"
"יאללה. אייל יודע?"
"תגידי לי, מה אייל קשור לזה?"
"חוץ מהעובדה שאשתו החסודה לעתיד עומדת להזדיין עם פרא אדם שקולע בול לחלומות שלה, זה באמת לא נוגע לו", אמרה קרן. "אני רואה שהתחיל להיות לך טוב בעבודה, אה? את מתכוונת להזדיין איתו?"
"מה פתאום, מפגרת!".
"אז תחזרי אחריי", ציוותה עלי, "אני, דורית, מתחייבת לא לגעת באף גבר אחרת זולת אייל גנות עד ליום מותי".
"אני, דורית, מתחייבת לא לגעת באף גבר אחרת זולת אייל גנות עד ליום מותי", חזרתי בצייתנות.
"וואלה?" ראשו של יריב הציץ מהדלת, "את איימיש?"
"כן", אמרתי, בעוד קרן מתפוצצת מצחוק בטלפון, "אבל אל תפיץ את זה במשרד, אני מנסה לא להבליט את זה".
המשך הסיפור
לקריאת כל הפרקים הקודמים מההתחלה
- ליהי מנהלת את הפורטל הסלולרי "אחותי" ברשת אורנג' ואת הפורטל הסלולרי לנערות דק"ב.
