כמו בהבזק של שנייה לפני המוות, ראיתי אותו

בעיצומן של ההכנות לחתונה עם אייל, החבר שלה מזה חמש שנים, ישבה דורית בגן הציבורי עם הכלבה שלה נינה והתחילה בלי בושה עם חתיך זר בעל מראה אינדיאני פראי. היא ידעה שלא תראה אותו שוב והרגישה צורך לטעום פעם אחרונה את טעם הפלירטוט. 

"מה תעשי עם האוסקר החדש שלך?" שאל שון קונרי וליטף את זקנו.

נעצתי מבט בניקולאס קייג' שישב עם החברה שלו בקהל. ניקי ביקש ממני לא להגיד כלום שיסגיר את הרומן הסוער שלנו, כך שלא יכולתי אפילו להודות לו בנאום התודה.

"מה אני אעשה?" נתתי לקונרי את מבט השועלונת שלמדתי מנינה, "אני כנראה אמשיך ליהנות מהחיים".

"...דורית, קומי!"

פקחתי את העיניים בהרגשה של דז'ה-וו. תומי רכנה מעלי ואחזה בעדינות בכף היד שלי. "מכריזים עלייך כבר עשר דקות, יש ישיבה על גרבוני דנוור".

היא עמדה לידי זקופה, לבושה באחת מחצאיות המיני שלה. הכל אצלה היה זעיר וחטוב להפליא, מהרגליים ועד האף הקטן והמנומש שלה. לא פלא שהתקציבאיות, ובראשן שרון, החלו בתהליכי החרמה שלה. היא באמת היתה הכי יפה במשרד.

לא הספקתי להכין מצגת, ויגאל, הארט-דיירקטור החדש, לא היה. אבל הלכתי לחדר של גבי גולדמן, החדר הכי מרווח ומפואר במשרד. בחדר הזה האוויר היה תמיד מתוק. גבי היה כל כך נקי ומטופח, שנא עשן סיגריות או כל זיהום אחר, והחדר הזה היה מפלט אקולוגי וריחני. בקיץ האוויר העז של המיזוג נושב קפוא מתחת לתקרה המעוצבת, הדוק בריחו של ה'קנזו', בחורף ערבול מענג של 'צאר' עם אדים חלומיים.

הרעיון פשוט: הרוג את הצוות השני בעודו בחיתוליו

רותם ודני, הצוות שהתחרה איתי ועם יגאל על הקמפיין של גרבוני דנוור, כבר היו שרועים בפנים. העיקרון פשוט: הצוות שמגיש את ההצעה הכי יפה, הכי קריאטיבית או הכי מתאימה לגבי וללקוח, זה הצוות שיזכה לראות את הקמפיין שהגה בעיתונים ובטלוויזיה, זה הצוות שיזכה אולי לבונוס או להעלאת שכר, או להצעה מפתה ממשרדי פרסום אחרים. הרעיון עוד יותר פשוט: הרוג את הצוות השני בעודו בחיתוליו. תלעג לו ותוריד את הביטחון העצמי שלו, תיכנס "במקרה" לכל הישיבות שלו רק כדי להידחף בכוח לתקציבים שלו, ובעיקר - תמשיך לחייך בייבי!

ליד גבי, בכסא עץ מפואר ולא נוח ישבה שרון, התקציבאית של גרבוני דנוור. "דורית חושבת שאם היא עשתה את הקמפיין של שנה שעברה, היא פטורה מלהיכנס לישיבות", אמרה שרון וחייכה לדני.

"תמשיך", אמר גבי לרותם, שהקריא תסריט. רותם הביט בי. "אבל שדורית לא תצחקק כמו שהיא תמיד עושה כדי לעצבן", אמר, ואני שיגרתי אליו מבט תמים. חייכתי לגבי - שבאמת חיבב אותי אחרת היה מעיף אותי מזמן - חיוך מתוק במיוחד, והוא חייך אליי בחזרה. "טוב", גבי נעמד וכולם הביטו בו, "אני חייב לצאת לארוחת צהריים. אתם יודעים, לנסות להביא לכם מנהל קריאטיבי, אז בואו נמשיך פעם אחרת". ניצלתי בעור שיניי.

תומי שרבבה ראש בלונדיני ושאלה אם אני רוצה לבוא איתה לאכול. הלכנו למסעדונת הקבועה שלנו. בעיקרון, רק הצוות הקריאטיבי היה יוצא להפסקות צהריים. התקציבאיות היו מזמינות אוכל למשרד, ותהיתי אם תומי יודעת שהיא מבדלת את עצמה עוד יותר. "תגידי, מה קורה אצל התקציבאיות?" שאלתי.

"שרון גוררת את כולם", נאנחה ולגמה מהדיאט ספרייט שלה. "אני לא יודעת למה, אבל היא ממש שונאת אותי".

"אני חוששת שזו אשמתי", כחכחתי בגרוני, "אמרתי לה שאת שוכבת עם גבי גולדמן".

תומי השתנקה, ובסוף אמרה בקול צרוד -"נהדר! הקנאית הזו שונאת אותי בגלל זה? מצויין! שתאכל קצת את הלב".

"בתיאבון", בירכתי אותה והנפתי את הקטשופ.

חזרנו למשרד אחרי שעה. בקבלה התגודדו אנשים. אורן דיווח לי ושהגיע סוף סוף מנהל קריאטיבי שיעשה לי קצת את המוות. המנהל האמור, יריב שמו לפי הדיווחים המוקדמים, נבלע בין ארבע התקציבאיות ושלושת השותפים. קצה שיער שחור פרוע בצבץ מעבר לכתף העגולה של שרון. "היי", דחפתי ומשכתי אחריי את תומי, "גם אנחנו רוצות לראות". 

בין שביל האנשים שפינו לי דרך ראיתי, כמו בהבזק של שנייה לפני המוות, את הפדיחה העצומה שעשיתי לעצמי בגינה הציבורית, חולפת מול עיני כמו סרט איטלקי רע במיוחד.

המנהל הקריאטיבי החדש שלי, יפה כמו חלום של גיל ההתבגרות, סקסי כמו תמונה שנתלשה מתוך ירחון מין זול, עמד ודיבר בפלאפון, ולא ראה אותי, מבטו הבוהה, הלא ממוקד בעיניים הקצת אדומות, נתלה בנקודה איפשהו בין פוסטר לתחתוני דנוור והתקרה. ברחתי לחדר שלי וסגרתי את הדלת.

"אוקיי", לחשתי לעצמי, "יש עוד הרבה משרדי פרסום בעיר הזו, את קופירייטרית טובה, יקבלו אותך בכל מקום אחר, את יכולה לעזוב עכשיו ולשלוח לגבי מכתב התנצלות".

תומי פתחה את הדלת והקיפה את החדר במבטה. "עם מי דיברת עכשיו?" שאלה בזהירות.

"תקשיבי לי",תפסתי אותה בשתי הכתפיים, "זה אסון! אסון מה שקרה לי! המנהל החדש שלי, יריב - אני התחלתי איתו כמו סוטת מין לפני שבועיים בגינה ציבורית!"

תומי שתקה. אחרי שנייה שמענו צחוק היסטרי מעבר לדלת. פתחתי את הדלת וגררתי את אורן בחולצתו. "זה לא מצחיק יא מפגר!" צעקתי עליו, "עכשיו תוציא אותי מפה, ומיד!"

"כולם לחדר ישיבות", שמענו את רותם.

"זה לא טוב", תומי הביטה באורן, "בטח הולכים להציג לנו אותו".

עשיתי להם תנועה של "לכו" ושאני כבר מצטרפת.

"דורית לחדר ישיבות". קולה מלא המסטיק של דלית התנגן בכריזה.

התחלתי ללכת כמו בסרטים מצויירים, כשהחתול מנסה להתגנב על קצות אצבעות ועושה פרצוף מתוח וחמוד כזה.

"דורית, כולם מחכים לך!" שמעתי בכריזה, הפעם קולה של "אוי- ואבוי-לך" עינת.

המשכתי בהתגנבות יחידים. ליד חדר הישיבות היטבתי את התיק עלי, וזכיתי לראות איך דלת חדר הישיבות נפתחת, חושפת פרצופים מסוקרנים, שחיכו לי בתמימות.

עינת המעשית פתחה את הדלת ולקחה אותי ביד. וכך, מובלת אחר כבוד בידי הבולדוג השכונתי, מובסת ומושפלת עד מוות, הישרתי עיניים מולו.

השפיל את ריסיו והרים אותם שוב בבת אחת. הוא נזכר

הוא ישב בין גבי גולדמן, שרוליק לב ודוד סמואל, שותה מיץ תפוזים ומרפרף בריסיו התיאטרליים. לשמע חבטת הדלת מאחוריי הוא הרים את עיניו מעל הכוס, שני חצאי עיגולים מנומנמים ירקרקים מעל ירקותה של הכוס, השפיל את ריסיו והרים אותם שוב בבת אחת. הוא נזכר.

תומי משכה בידי והתיישבתי לידה. שרוליק וגבי התחילו לדבר. הקולות שלהם נשמעו כמו בלילה רחוקה מעורבבת היטב. לא יכולתי לנשום. לא העזתי להרים את העיניים.

כולם הביטו בגבי שנאם משהו, חייכנים ולא חושדים שיש משהו כל כך נורא בסצינה הזו, בחדר הזה. 

"...ואני מקווה שמשרד יקבל את התנופה לה פיללנו", סיים גבי את דבריו.

בלית ברירה הרמתי סוף סוף את העיניים ונעצתי אותן ב"יריב בר, ארט דיירקטור מוכשר מאוד במקצועו, שינהל את המחלקה הקריאטיבית".

יריב אמר בקול שקט, עם נימה קלה של אדישות: "טוב, אז עליי אתם יודעים הכל. תנו לי כמה מילים על עצמכם".

שרון, דני, רותם, אורן, תומי, ובסוף זה הגיע אליי. "קוראים לי דורית", אמרתי, "אני קופירייטרית". 

שתיקה.

"זה כל מה סיס לך להגיד למנהל החדש סלך?" שאל שרוליק והחליף חיוך סחבקי עם יריב.

שתקתי והקפצתי את הגבות באדישות. יריב הקפיץ גם כן את הגבות, ואחריו גם גבי ודוד וכולם.

"תסלחו לי". יצאתי מהחדר וטרקתי אחרי את הדלת. מאחור, חלושות, שמעתי את שרית ממשיכה למנות בטון מונוטוני את התקציבים שלה.

אחי דנדי הכין לעצמו ג'וינט. ישבנו על הרצפה בדירה היפהפיה שלו, המעוטרת בפוסטרים שהוא צילם, נופים צהבהבים, נוגים, ודיווחתי לו על הפדיחה במשרד. "אני מבין אותך לאללה. רוצה?"

היה כבר ערב. אייל בטח חזר הביתה, מתפלא איפה אני ונינה. לא הייתי מסוגלת להשאיר לו אפילו פתק, כל כך התביישתי.

"קחי את החיים יותר באיזי", אמר דנדי בקול מהורהר ושקט, כאילו חשב הרבה עד שהוציא את הקלישאה הזו, "אל תיכנסי להיסטריה. תזרמי עם זה".

לקריאת כל הפרקים הקודמים לפי הסדר

• ליהי מנהלת את הפורטל הסלולרי "אחותי" ברשת אורנג' ואת הפורטל הסלולרי לנערות דק"ב.