יש לנו תיש
המקום הזה, שהיה לפני 2,000 שנה אתר פולחן לפאן, אל הרועים היווני בעל הקרניים, החליף עם הזמן לא מעט בעלויות דתיות ומדיניות. הקורא בשאר אסד היה שמח לחפש נימפות בבניאס
יוון ארץ רצינית. ראש האלים שלה בדימוס הוא זאוס האולימפי, ועד היום יוון מוכרת את הר האולימפוס במזרחה ואת שרידי המקדש הענקי באולימפיה שבפלופונס - כרסיסי מיתולוגיה נושאי רווח אינסופי ממאגר הזיכרון ההיסטורי העולמי. כך גם עם אתונה בירתה, שלא זו בלבד שהוקדשה לאלת התבונה, אשר בקעה אל אווירו של העולם העתיק ממצחו של זאוס אביה, אלא אף קראו על שמה את כל העיר, כולל הפרברים.
ואילו אנו, הזרים לכל אלה, זכינו לשאת לדורות את זכרו של אל עילג, מכוער, בעל קרניים, שחלקים מגופו האלוהי הם בכלל כשל תיש. מזלו שבמשך דורות הייתה עירו של נוכרים בלבד ויהודים כמעט לא באו בשעריה, שאלמלא כן ודאי היו שולחים אותו למדבר ועושים ממנו שעיר לעזאזל. כיוון שכל זה לא התרחש, זכתה ההיסטוריה הארץ-ישראלית לשמר בפינה הצפונית שלה את פאמיאס, היא עירו של פאן, אל הרועים והיערות היווני.
עם הקמתה, לפני 2,000 שנה בערך, היא נקראה קיסריה פיליפי, על שם מייסדה פיליפוס בן הורדוס הגדול. גם היכל נבנה בה לכבודו של אותו אל, וכוהנים שבו היו מקריבים תיישים לרוב לשמו הגדול, מחללים בקני נחלים, בועלים את בתולות העיר, זוללים להתפקע במקדשו, שותים לשוכרה וזונים לאור הלפידים.
קדוש מוסלמי, אליהו הנביא וגיאורגיוס הנוצרי
לימים חרבו המקדשים ובתי התענוגות נשמו. הערבים ממדבר ערב, שכבשו את הארץ במאה השביעית למניין אומות העולם, שינו את דת המקום, ותחת מצהלות העינוגים ריחפה עליו רוחו של אלח'דר, קדוש מוסלמי שבדמותו נמסכו תכונותיהם התרומיות של אליהו הנביא היהודי ושל הקדוש הנוצרי גיאורגיוס.
שמורת הבניאס (צילום: סלימאן אבו גוש)
במקום היכלו של פאן נותרו שרידיו הדלים בלבד, ובהם קיר סלע מעוטר בחציבות ובגומחות ליד מערה ענקית, שלמרגלותיה נובע מעיין הבניאס. מעליו בנוי קבר שייח' שכיפתו צבועה בירוק, והוא הציון לאותו אלח'דר, שטופלים עליו תכונות של מרפא חולים, פותח רחמים, מגיה אור גדול בסומים ואף יכול לשנות טעמו של בור ולץ ולהופכו לבר אוריין.
כיוון שפאמיאס, עירו של פאן, כונתה גם פאניאס, שובש שמה בפי אדוני הארץ הערבים לבניאס. בימיהם הייתה העיר למשיסה לשיני ההזנחה. ככל שנקף הזמן והתחלפו כאן שפות הדיבור, שמותיו של האלוהים והכתובות למשלוח המיסים, פינתה גם העיר את מקומה, ויער סבוך ונהדר בלע את ההיסטוריה. זהו יער של עצי דולב ומילה, תאני בר וגפני בר, ערבות והרדופים, אלות ולבנים. אפילו הצפצפות והאקליפטוסים שנטע האדם לא מעמעמים את עוצמתו של הסבך הטבעי. הכל בלע היער: אמות מים עתיקות וטחנות קמח ציוריות, קירות של מבצרים, רחובות של כרך צווחני וחצרות של עירונים מדושני נחת.
על הזיכרון ובשולי השם המשובש נבנתה העיירה הנוצרית, שליד כנסיותיה התקיים גם "קברו" של אחד, שייח' אבראהים, שאינו אלא מבנה קדום, אולי מימי הצלבנים, שחוסה בצלו של עץ ענק ורחב צמרת, והפך מניה וביה לאתר קדוש שבקדושים למוסלמים.
לחזות בכל הנפלאות
בשנים האחרונות הרחיבו ארכיאולוגים ישראלים את שטח המבנים הקדומים הגלויים, וחשפו חלקים מן העיר קיסריה פיליפי וממה שנבנה גם אחרי ששמה שונה. במקומות אחרים שולטת תרבות האוכל המזרח-תיכונית, ובכל הנפלאות האלה אפשר לחזות אם נכנסים בשער האתר, שהוא גם שמורת טבע, ומשלמים בה דמי כניסה כיאה וכראוי.
שבילים יורדים היום מן האתר הארכיאולוגי, צוללים אל תוך הסבך, וזה הולך ומתעבה ככל שהוא מתקרב אל קו המים של נחל חרמון, הוא השם הישראלי לבניאס. המים זורמים בשאון גדול ובהמולה במורד גבולם של החרמון והגולן אל עמק חולה, ונופלים שם אל מימי נחל דן ונחל שניר, הוא אל-חצבאני, ונלכדים יחדיו בתעלת ניקוז גדולה שתהיה אחר־כך נהר הירדן.
ליבה הרוגש של שמורת הטבע הוא המפל הגדול של הנחל, שעץ דולב ענק ושבע ימים נאחז בו בשורשיו, מתנשא על קצהו מתוך הזרם ומבתר לשניים את מסך המים הצונח אל בריכה עמוקה וקרה כמוות. עץ כזה מן הסתם, ואולי עוד כמותו, קישטו בעבר את הנהר קצר האפיק שמרוצת מימיו סוחפת כל, ויוונים יודעי ח"ן ראו בעפאיהם את הנימפות, הן בנות המים המפתות, ולכן קראו לעירם על שמו של האל פאן, שאומנם יש לו קרני תיש ורגליו שעירות, אבל בכל פעם שהוא ראה נימפה היה רץ אחריה כאחד האדם, ובשל קול הח־ רדות שהקים נולדה לימים המילה "פאניקה..."
