היא שאלה אם אני מתבייש בה ליד החבר'ה (אילנית - 2)
התשובה הנכונה במקרה זה היא "השתגעת?" אז זה מה שאמרתי. אבל בראש חשבתי על איך אני יוצא מזה. אילנית היתה חשובה לי, אבל ידעתי שיהיה פיצוץ. המשך הסיפור
כשהיא פתחה את הדלת חשבתי שעשיתי טעות. היא שאלה "אני לבושה בסדר?" ואמרתי שחבל שאנחנו צריכים ללכת לחתונה. התכוונתי לכל מילה.
אבל כבר לא יכולתי לברוח, ובין שיחת נימוסין ושאלות אישיות, כל הדרך ניסיתי לחשוב איך אני מתחמק מהמבטים. מיד כשהגענו היה ברור ששקט לא יהיה לי. כל שתי דקות איזה חבר אחר היה חייב לזרוק לי באוזן בדיחה על כמה שילמתי לה, ואם אני בחרתי את החולצה. ניסיתי לשמור על מצב רוח טוב, עד שפגשתי את מי שהיתה חברה שלי שנה קודם, עם החבר הנוכחי שלה, וגם היא היתה חייבת להוסיף משהו כמו "אני רואה ששידרגת את עצמך", בגיחוך על השפתיים. חששתי שאילנית שמעה, אבל למזלי היא לא.
דניאל היה היחיד שהתייחס אליה כמו בן אדם
נשארתי לבד עם אילנית. מידי פעם הצבעתי על מישהו ואמרתי לה מיהו או מיהי, ואחרי החופה דניאל בא לדבר איתנו. היחיד שהתייחס אליה כמו בן אדם. "אז את מכרת לו את הנעליים?" שאל וצחק, והיא שאלה מאיפה הוא כבר יודע. מכאן היה קצת יותר נוח. כשהתחילו להתפזר וניגשתי להגיד שלום לזוג הצעיר, דניאל התכופף אלי ולחש לי באוזן: "ראיתי שעשו לך קטעים. שים זין! היא חמודה לאללה", ונפרדנו.
החזרתי אותה הביתה, קומה שניה בבית שכור ביד אליהו. היא הזמינה אותי לעלות. הסלון היה מכוסה בתמונות שלה על החוף, בסטודיו, בכל מקום שרק אפשר לצלם. על הקירות, על המדפים. בכל מקום. "רוצה לשתות? "שתיתי.
אחר כך היא לקחה אותי לחדר שינה, שהיה בעצם חדר שנמשך מהסלון. הושיבה אותי על כסא והתיישבה עלי. "אתה ממש חתיך", אמרה.
לא שהביטחון שלי ירוד, אבל אני לא זוכר שמישהי אי-פעם ישבה עליי ואמרה לי בפשטות שאני ממש חתיך. לא ידעתי מה לענות. אז היא אמרה "בטח אומרים לך הרבה", ואני דווקא לא רציתי להמשיך בכיוון הזה, אז התחלתי לנשק אותה, שתשתוק. וכשהתחיל להתחמם, וניסיתי לבדוק אם החצאית באמת דבוקה לה לגוף או לא, היא הדפה לי את הידיים, קמה והצביעה על המיטה. כשכבר הייתי קרוב למיטה היא זרקה אותי עליה, ממש ככה, והתחילה להפשיט אותי. לא שניסיתי להתנגד, אבל יותר מכל דבר אחר לא ידעתי אם לזוז או לא. אז ליתר ביטחון בחרתי בלא.
בבוקר התעוררתי במיטה לא שלי, עם כוס קפה שחור על השידה שליד המיטה ועם בחורה בחולצת טריקו ארוכה יושבת לידי על המיטה ומחכה שאתעורר.
כל היום הסתובבתי עם חיוך על השפתיים. דניאל צילצל בערב לשאול איך היתה החתונה. אחר כך שאל על אילנית. אמרתי לו שנראה בסדר אבל לא נידבתי פרטים. רק אמרתי שכשהם יחזרו מירח דבש נדבר שוב ונראה מה יהיה עד אז.
בשבוע שאחרי זה ביליתי עם אילנית כל ערב. קצת יצאנו, והרבה לא. היא עוד לא היתה אף פעם בחו"ל, ודיברנו על זה שאולי ניסע יחד. אחרי שבועיים היא זרקה באיזו הזדמנות שהיא מתה להכיר את החברים שלי. במקום לענות – נכנסנו למיטה.
אחר כך היא אמרה את זה שוב, אבל זה היה בזמן שהלכנו ברחוב ולא יכולתי להתחמק. אמרתי שאין לי הרבה, אבל איזו פעם נצא איתם. בפעם אחרת היא שאלה "אתה מתבייש בי?" הסיסמה הנכונה במקרה זה היא "השתגעת?" ואני טוב בסיסמאות. אז זה מה שאמרתי. אבל בראש חשבתי על איך אני יוצא מזה. היא היתה חשובה לי, אבל ידעתי שיהיה פיצוץ.
כשדניאל ונורית חזרו מירח דבש, הוא הזמין כמה חברים והתעקש שאביא את אילנית. הבאתי. והתפללי ששאר החבר'ה מיצו את הבדיחות והבינו שאני רציני. וגם שהתרגלו קצת.
כשאספתי אותה, שמתי לב שהיא התלבשה הרבה יותר מתון מהרגיל. וגם זה די צעק. אני, מבחינתי, כשנכנסנו לאוטו לא יכולתי להוריד ממנה את הידיים. בסלון המטופח של דניאל ונורית, כשכולם חייכו, נורית לחשה לי באוזן שיש לי ליפסטיק על הצוואר.
הם סיפרו סיפורים מירח הדבש ומהטיולים שהם עשו. נראה שהם מתייחסים לאילנית יפה. מישהו שאל אותה "היית בפריז?" היא אמרה שלא היתה בחו"ל, וכולם, בלי יוצא מהכלל, אמרו "באמת?" היא אמרה "כן, אבל אולי בקרוב ניסע יחד" ושמה לי יד על הכתף. אחר כך מישהי שאלה "מה למדת באוניברסיטה?" ואילנית ענתה "לא למדתי". ראיתי עליה שהיא מתחילה להיות נבוכה. דניאל מיהר לשנות נושא ואמר משהו על זה שירח הדבש נגמר וצריך לחזור לעבודה וכמובן, כמובן שמישהו שאל "אז במה את עובדת?". היא אמרה.
ואז ראיתי את אילנית בפתח, המומה
מיד כולם התחילו לדבר על הכל חוץ מעבודה. אני עברתי למטבח לעזור לנורית ובעצם לתפוס דקה לנשימה, כשאלי נכנס ושאל מה נשמע. אמרתי בסדר. ואז הוא אמר "תגיד, איפה מצאת את הפריחה הזו?" עמדתי לענות לו משהו שהיה כרוך בתנועת יד ימין, ואז ראיתי את אילנית בפתח, המומה.
לא היה לי הרבה מה להגיד. לא התכוונתי להתנצל בשביל אחרים, וניסיתי לשכנע אותה שאני אוהב אותה וזה הכי חשוב.
היא לא היתה עצובה. היא היתה בקריזה. אחר כך היא אמרה שאני צריך לבחור בין החברים שלי לבינה. אמרתי שאין לי מה לבחור, ומי שהיא לא מוצאת חן בעיניו בלאו הכי לא חבר שלי. לא עזר. היא שאלה אם גם אני חושב שהיא פריחה.
"את רואה שאני איתך, לא? אני אפילו די מחבב אותך", ניסיתי לצחוק.
החלומות שלי לגבי הלילה נגוזו. הבנתי שעדיף לתת לה להירגע לבד. בבוקר התקשרתי לבדוק אותה. היא אמרה שיותר טוב שנגמור עם זה עכשיו ונתנה את כל הטיעונים הנכונים. המשכתי לנסות כמה שבועות, בלי הצלחה.
עבר זמן, ויום אחד מצאתי את עצמי במקרה שוב ליד חנות הנעליים. לקחתי צ'אנס ונכנסתי. היא כבר לא עובדת שם. היא חסכה כסף, קיבלה הלוואה מההורים והאחים שלה ונהייתה שותפה. אחר כך היא גם קנתה את החנות. אחר כך עוד אחת ועוד אחת ואת רשת "נעלי אילנית" שאתם רואים בכל חור היא הקימה ממש מלמטה. היא נשואה באושר, לפי מה ששמעתי, היא לא למדה באוניברסיטה, והיא נוסעת לחו"ל בכל הזדמנות.
